איך נראה היומיום שלך?

אני מתחילה בטיפול בחתולים, הם צועקים הכי חזק בבוקר כשהם רעבים. עושה יוגה, הליכה בים, מציירת, נפגשת כמה פעמים בחודש עם חברות, קוראת הרבה. ופה ושם ביקורים בקופת חולים לבדיקות דם, הרופאים מצליחים להוציא אותי מהבית. לפעמים בערב יוצאת לסרט, לראות חברים, ימי הולדת. חיים שקטים ורגועים, כמו שאני אוהבת.

מה עשית לראשונה בעשור הזה?

נפלתי 12 מדרגות, שברתי את רגל שמאל בשלושה מקומות, הייתי הרבה חודשים בשיקום. והיה ניתוח בבטן. מקווה לא לראות יותר בתי חולים. הדברים האלה קורים באופן לא צפוי בגיל הזה, כנראה. ובעשור הזה גם התחלתי יוגה טיפולית, זה טוב לאנשים בגילי.

מה היה רגע השפל של העשור מבחינתך האישית?

בתחילת העשור עוד התאוששתי מאירוע מוחי שעברתי ב־2008, ואחריו עברתי ארבע שנים קשות של שיקום. בהתחלה הייתי כמעט שנתיים בשיקום ב"רעות", למדתי לקרוא מחדש, לכתוב מחדש, להתלבש, לענות לטלפון, מילאו אותי סטרואידים, עליתי במשקל, נהפכתי להיות בן אדם שאני לא מכירה. אחרי כל זה התחלתי להעריך את החיים ולהגיד תודה בכל יום. ובעשור הזה היה גם מוות פתאומי של ידיד טוב וקרוב. מאז האבל הולך וחוזר, אני חושבת עליו, שומעת מוזיקה, בוכה קצת, וזה עובר. בגילי יש לי די הרבה ידידים שעוזבים את העולם, אז יש הרבה צער, מרגישים את החסר, אי אפשר להרים טלפון עוד פעם לבן אדם. אבל זו דרך החיים, אין מה לעשות. מתמודדים עם הכל. אני אדם עם הרבה תקווה ואופטימיות, וזה מה שעזר לי לעבור את החיים שהיו קשים לי.

מה לא האמנת שיקרה אי פעם וקרה בעשור הזה?

עוד בחירות ועוד בחירות ואולי עוד. אני לא זוכרת כזה דבר, פשוט לא להאמין. וגם הבלגן בעולם היום, כמעט בכל ארץ, משהו מטלטל את העולם. והאנטישמיות שמרימה את הראש המכוער שלה — לא האמנתי שיקרה דבר כזה שוב באירופה ובארצות הברית.

מה הדבר שרצית לעשות בעשור הזה אבל עוד לא הספקת?

כבר הרבה שנים אני כותבת כל מה שעובר עליי בחיים, ויש חלום על ספר, שעוד לא התגשם. אני אשמח לעשות עוד הופעה, ערב מלא או חצי ערב. אבל אני אולד סקול, אוהבת לעבוד כמה חודשים על הופעה, כמו פעם, יושבים, יוצרים, חזרות, שהכל יהיה פיקס לפני שעולים על הבמה, להשקיע בכל פרט, לעבוד עם המוזיקאים הנכונים. אבל היום הכל ריאליטי, אז אני מעדיפה להקליט באולפן. אני אוהבת את הבמה, אבל לא את ההתרגשות והדאגות שלפני, זה עושה לי יותר מדי גלגולים בבטן ואני רוצה שקט, אין לי כוח יותר.

מה קרה לגוף שלך בעשור הזה?

עליתי קצת במשקל, יש קצת שינויים, עם ביקיני בטוח לא אלך עכשיו, יש קצת מידלדל. אבל בסך הכל אני מבסוטית מהגוף שלי, אני עדיין רזה ואין לי טענות. רק בבוקר כשאני מסתכלת במראה אני לא כל כך מבסוטית. אני שמה קרם פנים, אוכלת את האוכל הנכון, אבל כשמתבגרים, במיוחד כשאת אשה שהיתה יפה, צריך להתמודד עם הקמטים, העור הנופל. ואני לא בעד ניתוחים וזריקות, אני לא רוצה את הרעל הזה בגוף שלי. אז מתמודדים, אני שמה חיוך על הפנים ובוקר טוב לעולם, מי שנחמד אליי אני נחמדה אליו. זה לא קל, אבל החיים שלי טובים ומלאים, ובלב שלי אני אשאר ילדה צעירה כל החיים.

מה למדת בעשור הזה שלא הבנת קודם?

למדתי להכיר את עצמי יותר טוב. צריכים להיכנס עמוק במדיטציה כדי ללמוד להיות אמיתיים, וככה למדתי להיות אני. זה לא קל כל הזמן להיות את, כי קורים דברים בחיים, חייבים לעשות הצגות, עם אנשים, עם בן זוג, בעבודה, ואז האמיתיות הזאת שלך בורחת. צריך לדעת לתפוס את זה ולהחזיר. זה קשה לפעמים, אבל אם מודעים זה חוזר, ותמיד אפשר לתקן. כך שלמדתי להיות עצמי אותו הדבר עם כל האנשים, ישר לעניין, בגובה העיניים. אנחנו נולדים עם זה, אבל שוכחים. ולמדתי לדעת מה מתאים לי. בגיל מבוגר אפשר גם להגיד "לכו קיבינט". ולמדתי להקשיב, לשמוע מה שאנשים אומרים. היום אני יותר שומעת מאשר מדברת.

עוד מחשבה על העולם שלפני עשור וזה של עכשיו?

לי נורא קשה עם כל הסיפור הטכנולוגי, האפליקציות וה־SMSים. אהבתי את העולם בלי כל זה. אני לומדת לאט־לאט, יש לי נכד נהדר שעוזר לי עם הדברים האלה, אבל אני אוהבת שהדברים פשוטים יותר. מצד שני, להיות בלי פלאפון זה אסון ונורא.

למה את מצפה בעשור הבא?

שיהיה שלום. שלא יהיו אנשים שמחפשים אוכל בפח האשפה בשוק. שגברים לא ירביצו לנשים ויהרגו אותן. יותר סבלנות על הכביש, יותר נדיבות. כי אם כל אחד עושה קצת, זה מידבק. אבל מי אני שאגיד, כולם רוצים שלא יהיה רע בעולם.