איך נראה היומיום שלך?

כשיש לי זמן ואני לא עובדת, אני עסוקה בעיקר בתחזוק הבית. ילדים, חוגים, מבשלת בכל יום משהו, עושה ספורט ארבע־חמש פעמים בשבוע (ריצה, אימוני כוח ופילאטיס, בקרוב גם יוגה). בשבתות מאוד אוהבת לטייל. אוהבת לקרוא וללכת לקולנוע.

מה עשית לראשונה בעשור הזה?

רצתי חצי מרתון. אני רצה מגיל 17, אוהבת את זה מאוד וחייבת את זה לגוף ובעיקר לנפש. אחרי הלידה השנייה הרגשתי שאני רוצה להציב לעצמי יעד, והחלטתי להירשם לחצי מרתון באמסטרדם. בתוך שבעה חודשים של אימונים הייתי מוכנה, ואי אפשר לתאר את הסיפוק, במיוחד זמן יחסית קצר אחרי לידה. זה לימד אותי כמה הגוף שלנו חזק ונתן לי תחושת גאווה גדולה.

מה עשית בפעם האחרונה בעשור הזה?

אני אדם שלוקח מאוד ללב כשמעליבים אותו או פוגעים בו, קשה לי לסלוח ותמיד נשארת איזו מרירות. אז החלטתי שלקראת גיל 30 אני משחררת ולא אנטור יותר טינה, בשום סיטואציה. החלטתי ללמוד לסלוח באמת, ולא לעסוק בדברים האלה יותר.

מה הכי הדאיג אותך לפני עשור, ומה היום?

לפני עשור מה שהכי הדאיג אותי היה, כפי שהבנתי בדיעבד, שטויות, דברים של יומיום — לאן אטוס השבוע, איזו עבודה אקבל, מתי אשתחרר מהצבא וכו'. היום הבריאות של המשפחה שלי הכי מדאיגה אותי, אני אפילו על גבול החרדתית. מתעסקת בזה הרבה. זה הדבר היחיד שמדיר שינה מעיניי בלילות.

מה לא האמנת שיקרה אי פעם וקרה בעשור הזה?

אם היית אומר לי שבעוד עשר שנים אהיה נשואה עם שני ילדים לא הייתי מאמינה. לא היו לי בכלל מחשבות על חתונה, ילדים, שום דבר בכיוון, עד שהכרתי את בעלי שיחיה, ו־The rest is history.

מה רצית לעשות בעשור הזה ועוד לא הספקת?

רציתי להתפתח בתחום השירה, שמאז ומעולם היתה לי תשוקה אמיתית אליו, אבל משום מה תמיד אני נותנת לזה עדיפות נמוכה וזה מתמוסס. מקווה שבעשור הבא אתחיל לפתח את זה.

מה קרה לגוף שלך בעשור הזה?

הוא עבר שתי לידות והצליח לחזור לעצמו. התאמנתי גם במשך ההיריון, עד הדקה ה־90, גם אם לא באופן אינטנסיבי, וכיוון שלא ויתרתי זה איפשר לי אחרי ההיריון לחזור לעצמי מהר יותר — לאו דווקא מהמקום האסתטי אלא להרגיש טוב יותר עם עצמי. חזקה ויכולה.

מה למדת בעשור הזה שלא הבנת קודם?

שתמיד כדאי לסלוח, לשחרר באמת, לא לתת לסביבה או לאנשים להכביד עליי ועל הנפש שלי. הבנתי שהיכולת לסלוח הרבה יותר ממלאת מלשמור טינה.

עוד מחשבה על העולם שלפני עשור ושל עכשיו?

העולם לפני עשור היה פשוט יותר. כל הטכנולוגיות סביבי מסבכות אותי ומסובכות לי. כל שבוע צצה אפליקציה חדשה ואת מרגישה שאת לא עומדת בקצב. לפני עשור פייסבוק היה הדבר היחיד שעניין אותנו, וזה היה נחמד, במיוחד למי שמרבה לנסוע ויכולה כך לשמור על קשר עם משפחה וחברים מכל העולם. היום אין יותר פרטיות.

למה את מצפה בעשור הבא?

להמשיך ללמוד ולהתפתח. אבל אני לא אוהבת שאלות של "איפה את רואה את עצמך בעוד..." כי אני מאמינה בלתת לחיים להתנהל איך שהם צריכים, בלי להציב לעצמי יעדים לא מציאותיים או להתאבסס על משהו שרציתי שיקרה ולא קרה. מה שצריך לקרות יקרה, ואני מקווה לפחות שאוכל ליהנות מהדרך.