איך נראה היומיום שלך?

מלא בעבודה. מעבר לזה, הקריירה העיקרית זה המשפחה שלי. אני נשוי 25 שנה לאותה אשה, אנחנו רצים יחד כמה פעמים בשבוע, ובשישי בערב ושבת בבוקר יש שתי ארוחות משפחתיות עם הילדים, זה קבוע ואנחנו מקפידים על כך מאוד.

מה עשית לראשונה בעשור הזה?

התחלתי לרוץ. אני רץ שלוש־ארבע פעמים בשבוע 15-10 ק"מ, ושואף לחצי מרתון. התחלתי כי סיגל אשתי רצה, וחשבתי שמשום שאנחנו מהבוקר עד הלילה כל אחד בפינה של עצמו — אפילו שעובדים יחד בעסק — דווקא זה שקמים יחד ב־5 בבוקר ורצים בפארק יחד ואז שותים קפה יחד, זה זמן איכות. ונדלקתי על זה. הריצה גורמת לי להרגיש יותר טוב. כשאבא שלי היה בגילי הוא היה כל השבת שוכב על הגב עם עיתון. אני רץ כדי להתמודד עם הגוף, לא עם הגיל. וחוץ מזה, בכל עונה של "מאסטר שף" מעלים כמה קילוגרמים, ובמצטבר אתה תקוע עם 20 קילו עודפים.

מה עשית בפעם האחרונה בעשור הזה?

שיניתי את הרגלי התזונה שלי, ואני כבר לא יוצא בלילות ותוקע שיפודים בפיתות. אני מאוד מודע למה שאני אוכל ומקפיד על איזון. מתחיל תהליך בריא של הפרעות אכילה, כמו כולם.

מה היה רגע השיא של העשור מבחינתך האישית?

קרה לי משהו מבחינת התחושה. יש להרבה אנשים עניין שיום הולדת לא חוגגים, או שהמציאו את זה ש־40 זה ה־30 החדש, אבל אני מגיע לגיל 60 עם הקלה גדולה מאוד. הגעתי לגיל הזה, וסוף העולם לא הגיע. הגיל הזה לא מאיים עליי. כשאבא שלי היה בגיל הזה הוא הרגיש כמו בן 80, הגב שלו כאב, ואצלי זה אחרת, מבחינת אנרגיות, מצב רוח. עשיתי דברים, נהניתי, היתה לי הפריבילגיה לעסוק במה שאני אוהב. על הקבר שלי יהיה כתוב: "תודה רבה".

‍

מה הדבר שרצית לעשות בעשור הזה אבל עוד לא הספקת?

פספסתי הופעות של להקות שאהבתי בילדותי, למשל סגול כהה. תמיד עבדתי, לא היה אפשר שלא. לפעמים אני חושב להתחיל לנסוע בעולם ולהשלים דברים כאלה. אבל החלום הגדול באמת הוא לגור שנה בפריז, עם סיגל, לרדת בבוקר לקפה פלור, לשתות את הקפה הדלוח שלהם, להסתובב, לטייל שם. האם אגשים אותו? כן. תוחלת החיים ארוכה יותר, ואני עסוק לפעמים בשאלה איך אמלא את חיי אחרי גיל 60.

מה קרה לגוף שלך בעשור הזה?

גידלתי זקן, בגלל הנוחות. והשיער שלי מאפיר. ככל שהוא מאפיר יותר אני מרגיש נחשק יותר, אני אוהב את זה. ובגיל 60 יש לי שיער על הראש, אז אני יכול רק להגיד תודה. הגוף נחמד אליי, אפילו אין לי פציעות מהריצה, שום דבר לא נהרס.

מה למדת בעשור הזה שלא הבנת קודם?

איפוק. היכולת להתאפק היא תכונה שיכולה לעזור לאנשים בהרבה מקומות, מבישול עד מערכות יחסים, וזה משהו שאני לומד להעריך כל יום יותר. כשאני מסתכל על אינסטגרם של טבחים ורואה את כמויות חומרי הגלם שהם מכניסים למנה אני אומר: וואלה, אנשים לא מאופקים. למדתי גם שלאמת יש טריטוריה. "מאסטר שף" לימדה אותי שאנחנו שופטים אנשים גם לפי הטריטוריה, שמה שנכון בתל אביב לא נכון בנתיבות. אתה לא צריך לשפוט אדם לפי "למה אתה לא עושה כמוני" — הוא לא חושב את המחשבות שלך, לא חווה את החוויות שלך. אז למדתי לזכור את כל זה לפני שאני משווה מישהו אליי או שוחט אותו, ולא לשפוט לפי האגו.

עוד מחשבה על העולם שלפני עשור ושל עכשיו?

התקשורת של הדור הצעיר, העולם של הזמינות האינסופית, גם בתחומים האינטימיים, הפכו את הכל ל"אוקיי, עוברים הלאה, מתקדמים", אבל בעיניי זה לא ככה. לכן אני עם אותה אשה יותר מ־25 שנה. כשהייתי בן 14 היינו עושים מסיבות סלוניות, רוקדים סלואו, זה היה בעצם אמצעי להתחבק, קצת נשיקות. הילדים של היום נכנסים לחדר ולא יוצאים, הם כל היום עם הטלפון. החיים שלהם וירטואליים, זה לא באמת. איך הם ילמדו לייצר קשר, לתחזק אותו, לנהל אותו? הלוואי שהילדים שלנו, הדור המפוקסל, ידעו לייצר גם מערכות יחסים אמיתיות.

למה אתה מצפה בעשור הבא?

אני חולם המון זמן לפתוח מסעדה כשרה, לפתוח בר יין, לטייל בעולם, לטפס על הר גבוה ולתקוע דגל בפסגה, לנסוע עם סיגל לטיול במכונית האספנות שלי באירופה — תוכניות לא חסר. והייתי רוצה לתת לילדים שלי עולם טוב, אבל אני קצת מודאג. זה דור שלא נשען על היסטוריה, אלא מייצר לעצמו היסטוריה חדשה. אני עושה הכל כדי להקשיב להם, לא להינעל בדעות שלי כדי לא להיכחד.