איך נראה היומיום שלך?

מיילים, פגישות, הקרנה של הסרט שלי או הרצאה עליו ברחבי הארץ. אנחנו משפחה של וורקוהוליקים מטורפים, וגם אצלי התחביב הוא העבודה. אבל אני גם מכינה מוצרים טבעיים, קרמים לפנים, חמאות גוף, שמפו ומסכה לשיער. ואני אוהבת לצאת לרקוד כשאח שלי מתקלט, מוזיקה ערבית אלקטרונית שמחזירה אותנו לחפלות.

מה עשית לראשונה בעשור הזה?

אמא שלי מתה. מוות של מישהו קרוב מכביד וסוגר, אבל גם פותח את ההבנה שחיים רק פעם אחת. בשנה שאחרי מותה, בגיל 23, עשיתי גלח בצד אחד של הראש. מתוך צורך בשינוי, אולי כמרד, לשבור את התדמית. זה היה מין שחרור כזה. אבא שלי בהתחלה קצת נבהל אבל אני מאוד אהבתי את זה, סיום לגיל ההתבגרות. לא יודעת אם אוכל לעשות את זה שוב.

מה היה רגע השיא של העשור מבחינתך האישית?

שהצלחתי לסיים את "אחרייך". זה הסרט התיעודי הראשון שלי, והוא עוסק במשפחה שלי ובפרידה מאמא. עד הימים האחרונים לעבודה לא האמנתי שאצליח לסיים אותו. והוא היה נקודת תפנית טעונה: להוציא את הזהות הערבית והבדואית שלי, לחשוף את המשפחה ולהיות המספרת של הסיפור שלי, לא רק "המשפחה הבדואית שעזבה את תל שבע וחיה בעומר", סיפור אוריינטליסטי של הצטיינות. לקחתי את המושכות וסיפרתי את החיים האלה מבפנים, עם כל המורכבות והקשיים, הריבים, הקצרים בתקשורת, הכביסה המלוכלכת. ושנתיים וחצי אחרי שהסרט יצא הוא עדיין העבודה שלי, עם ההקרנות וההרצאות שמולידות קשרים חדשים, בעיקר עם נשים מהחברה הערבית, שנפתח להן פתח לדבר על מאבקים קשים.

ורגע השפל?

המוות של אמא מסרטן. היו לי כמה חודשים של חוסר תפקוד מוחלט. המוות הזה מאוד משפיע על הזהות שלי, חלק בלתי נפרד מאיך שאני מגדירה את עצמי. ומפריע לי גם השיח האלים, הקמפיין הגזעני כלפי הציבור הערבי מכיוון אנשים בממשלה.

מה הכי הדאיג אותך לפני עשור, ומה היום?

בתחילת העשור הקודם ממש לא ידעתי מי אני ומה יהיה המשך החיים שלי. למדתי ארכיטקטורה, והרגשתי שאני לא במקום שלי. אלה היו שנים מבלבלות. סחבתי כעסים ומטענים, התחלתי לצלם, עברתי לבצלאל והקולנוע נהפך לדרך להסתכל על העולם ועל הזהות שלי. פעם הפיוז'ן בזהות שלי הפחיד אותי, אבל היום אני מבינה שאחיה בחיפוש עד סוף חיי.

‍

מה לא האמנת שיקרה אי פעם וקרה בעשור הזה?

הכל. לא יכולתי לצפות כמעט שום דבר שקרה. לא יכולתי לדמיין שאגור בתל אביב, שאעסוק בקולנוע, שהקשר עם אבא שלי יהיה קרוב כל כך.

מה הדבר שרצית לעשות בעשור הזה אבל עוד לא הספקת?

צניחה חופשית, קעקוע, משהו ילדותי שיש לו קונוטציות שליליות במשפחה ובחברה שלי. לשבור תדמית שלי גם מול עצמי, להתגבר על הפחד של מה יגידו.

מה קרה לגוף שלך בעשור הזה?

ירדתי איזה 10 קילו. בעשור הבא אני מקווה להיות יותר טובה לגוף שלי, לאכול מספיק ולמצוא שגרה יותר בריאה.

מה למדת בעשור הזה שלא הבנת קודם?

שלהיות קורבן זו בחירה, גם במובן האישי וגם במישור החברתי והפוליטי. לאנשים מנסיבות חיים קשות זו תובנה שעשויה להיות קשה, אבל אני בוחרת לצאת מתודעה של להיות קורבן לתודעה של מוביל. לא תמיד אני מצליחה, אבל זה עוזר.

עוד מחשבה על העולם שלפני עשור ושל עכשיו?

יש הקצנה גדולה בלגיטימציה לגזענות, ובמקביל דור של צעירים שלא מתבייש לצעוק נגד זה. הרשתות החברתיות מעצימות את השיח לשני הכיוונים.

למה את מצפה בעשור הבא?

לעשות סרטים, להקים משפחה, אולי אפילו לכתוב ספר. העיקר להמשיך ליצור.