איך נראה היומיום שלך?

כותבת, מעבירה הרצאות, אוצרת אירועי ספרות, מופיעה ועובדת כרגע על פרויקטים חדשים שמרגשים אותי. משתדלת לשחות כמה שיותר בים, שהוא המקום שלי בעולם הזה, אוהבת לשבת לקפה או לחומוס בכרם התימנים, שומעת המון מוזיקה, נוברת בחנויות יד שנייה בחיפוש אחר פריטים לא שגרתיים, קוראת הרבה, לעתים נתפסת על איזו סדרה (בדרך כלל דוקו), ובעיקר מתרוצצת סביב הבת שלי סימון.

מה עשית לראשונה בעשור הזה?

הספרים שלי יצאו לאור. אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי בכל מיני ז'אנרים, וב־2014 יצא הספר הראשון שלי, "שחור על גבי שחור". אחריו יצאו "מוזיקה גבוהה" ו"דברי הימים".

מה עשית בפעם האחרונה בעשור הזה?

גרתי בכרם התימנים. זה המקום שאני הכי אוהבת בעולם, ולצערי אני לא חושבת שתהיה לי יכולת לחזור לגור באזור לנוכח מחירי הדירות המופרכים, שהפכו לנורמה נדל"נית בתל אביב.

מה היה רגע השיא של העשור מבחינתך האישית?

היו הרבה אירועים מרגשים. במישור האישי זו הלידה של הבת שלי והגילוי של העולם מחדש דרכה. בכתיבה — פרויקט השירה שייסדתי "ערס פואטיקה", שזכה להצלחה והניע גל חדש של שירה חברתית־פוליטית, עם קהילה מרגשת שנוצרה סביבו וזווית תרבותית חדשה. וכמובן הוצאת הספרים שלי לאור והאפשרות להסתובב בארץ ובעולם ולהופיע עם השירה שלי.

ורגע השפל, או משהו שמעדיפה לשכוח?

היו לא מעט רגעים של כאב, כי אלה החיים ואני סבבה עם לזכור אותם גם על העור וגם בשירה. לפעמים מהמקומות הקשים באות המילים הכי יפות. אני מקבלת את זה שהחיים הם לא קו רציף של רגש מסוים, זה חלק מהטיול.

מה הכי הפחיד אותך לפני עשור, ומה היום?

פחדתי מהיריון ולידה. ידעתי שאני רוצה ילדים אבל לא ידעתי איך אני אצליח לעבור את זה, אבל החיים הפתיעו ועברתי את זה ממש בסדר. היום החששות שלי קשורים בעיקר בסימון, זה חלק ממני שמסתובב בעולם ויש בי הצורך לשמור עליה כל הזמן.

מה לא האמנת שיקרה אי פעם וקרה בעשור הזה?

הפסקתי לעשן, לא חשבתי שאצליח.

ומה היית בטוחה שיקרה ולא קרה?

למדתי תסריטאות והייתי בטוחה שהפיצ'ר הראשון שכתבתי יהיה בבתי הקולנוע. במציאות זה לא קרה".

מה הדבר שרצית לעשות בעשור הזה אבל עוד לא הספקת?

לנסוע עם סימון להודו. הייתי שם כמה פעמים ונראה לי שהיא ממש תיהנה שם.

מה קרה לגוף שלך בעשור הזה?

נתתי חיים עם הגוף שלי, שזו חוויה מטורפת. התבגרתי, אני מרגישה את זה על הנפש ועל הגוף, יצאו לי קמטים קטנים מתחת לעיניים. יש בזה תנועה, אין לי עניין להישאר סטטית.

מה למדת בעשור הזה שלא הבנת קודם?

כמה הזמן הוא כוח אדיר, לטוב ולרע. שיש הבדל גדול בין לדעת משהו לבין לחוות אותו. לחוויה יש מרקם, יש קצב וחיים, שלא כמו לידיעה. ידיעה לא יכולה להכין אותנו או להגן עלינו תמיד. מזווית חיובית, אפשר גם להיות מופתעים לטובה מהאופן שבו ידיעה מיתרגמת לחוויה אחרת לחלוטין. והאהבה שסימון הכניסה לחיי, לא הכרתי את העוצמות האלו.

עוד מחשבה על העולם שלפני עשור וזה של עכשיו?

אני חושבת שבעשור הזה ראינו את הציבור גם בארץ וגם בעולם פועל בדרכים חדשות, נוכח יותר, דורש שינויים חברתיים.

למה את מצפה בעשור הבא?

שיפור במעמדן של הנשים בעולם, כלכלית, חברתית ותרבותית. שנראה כמה שיותר נשים במוקדי הכוח, במוקדי קבלת ההחלטות, בעולם התרבות ובכל שדה אפשרי. שאלימות נגד נשים תטופל באופן בהול ומשמעותי. במישור האישי אני מחכה לכל המילים שעוד יבואו, למוזיקה ולנסיעות, ולכל ההרפתקאות שמחכות לי עם סימון.