איך נראה היומיום שלך?

בחרתי עבודה שבה אין סיכוי שהימים יהיו דומים או שיהיה משהו צפוי, "לבל יהא עליי יומי הרגל", כמו שכתבה לאה גולדברג. תפיסת הסדר והזמן מדכאת אותי, מעדיפה להשאיר את הדברים פתוחים להפתעות ושינויים. ואני בוהה בלי נקיפות מצפון; זה אחד התענוגות הגדולים, והמידע שמתרוצץ בראש מתחבר ולפעמים זוכים להבנה חדשה. פעם היו לי המון תחביבים, אבל העבודה תמיד ניצחה אותם כי למזלי תשוקתי במלאכתי.

מה עשית לראשונה בעשור הזה?

התחלתי להתפלל. התפילה התגלתה לי עם הבנה של עומקה ומה היא מחוללת. תפילת הבוקר שלי היא "למדני אלוהיי ברך והתפלל...", אותו שיר של גולדברג, והיא ה"מודה אני..." שלי. והקלטתי שיר, לאיש שלי, והוא העלה אותו ליוטיוב. מביך. וממש בתחילת העשור נפלתי מהארון עם הסוד שאני קרועה על נדל"ן. שופלים ואתרי בנייה עושים לי את זה, אני אוהבת אדריכלות ואת הקשר בין אתיקה לאסתטיקה, להסתכל על המרחב כסטורי טלר מטורף. אני אוהבת לתפוס את הפוליטיקה של התכנון ולראות איך השליטה בקרקע מסדירה את ההיררכיות החברתיות. ואני אוהבת את הצד העסקי, למצוא לבן אדם את הבית שלו זה כמו למצוא לו בן זוג. והכי אני אוהבת מבנים נטושים שאפשר לנחש אילו זיכרונות נאספו בהם. אז בעשור הזה עשיתי את עסקת הנדל"ן הראשונה שלי ובניתי לנו בית עם גג אדום. אני עדיין בהסתגלות להישג הזה.

אבל הדבר הכי משמעותי שקרה לי בשנים האלה הוא שהבנתי שלא כל החיים אהיה עיתונאית, כי העיתונות השתנתה, וגם אני. חשוב לי לא רק להדהד דברים ולהשאיר לאחרים לפעול, אלא גם לפעול בעצמי. אולי זאת הפנמה של ההורות — יש לי אחריות מעשית לעולם שבו הילדים שלי חיים. אז אני בצומת, וטרם נמצא עיסוק שיכבוש אותי כמו המקצוע היפהפה הזה.

מה עשית בפעם האחרונה בעשור הזה?

ילדתי. זהו. אינני אישה מניבה. זה כואב לי. תנובתי המבורכת, שלושה ילדים אהובים בלי עין הרע, היא המשפחה שלנו, פרי אהבתנו, וזה חמדני לרצות יותר — אבל זו התחושה. התאבלתי בשקט הרבה שנים, והאובדן הזה עדיין מערער אותי. אולי גיל המעבר הוא להניב דברים אחרים. אולי מיזמים. דרדלה מול העוצמה והמשמעות של לידות וילדים, אבל זה מה יש.

מה היה רגע השיא של העשור מבחינתך האישית?

היו הרבה רגעים ברמה האישית. מקצועית זה היה קבלת פרס סוקולוב לעיתונות. ויותר מזה, העובדה שהבוס שלי הגיש אותי לפרס. פרשת הסחר בנשים שחשפתי ב־1999 הצטרפה לחשיפה על זריקות לצמצום ילודה של יוצאות אתיופיה בעשור הזה, וקיבלתי פרס שעשה כאן צדק היסטורי לתחושתי, ומבחינה אישית נתן לי תחושה של הכרה שכנראה הייתי זקוקה לה.

מה הכי הפחיד אותך לפני עשור, ומה היום?

פחדתי שאמות בתחושת החמצה. היום אני מפחדת שלא אוכל להגן על הילדים שלי מהעולם והלא נודע ולהעניק להם חיים כיפים של חירות ורווחה ובחירה ועניין ומשמעות.

מה לא האמנת שיקרה אי פעם וקרה בעשור הזה?

לא האמנתי שהעבודה לא תהיה אצלי במקום הראשון.

ומה היית בטוחה שיקרה ולא קרה?

חשבתי שפרנסתי תהיה פשוטה ומובטחת. ושבן זוגי ואני נהיה אנשים בלי חוב.

מה הדבר שרצית לעשות בעשור הזה אבל עוד לא הספקת?

רציתי לעשות דוקטורט ולסיים לכתוב את הספר שלי. בהוצאת כתר עדיין מחכים, למזלי.

מה קרה לגוף שלך בעשור האחרון?

הוא התחיל לנקום על כל שנות ההתעלמות ממנו. התייחסתי אליו כאל מטרד, הוא בזבז לי זמן — להאכיל, לאמן, לטפל, לעצור ולתת לו לנוח. נודניק. אז בעשור הזה הגוף עצר אותי וריתק אותי למיטה שלוש פעמים, לתקופות ממושכות, מסיבות בריאותיות שונות. שלא לדבר על הגיהינום הלא מדובר של גיל המעבר, שמזכיר לך שאת מחוברת לגוף ושיש לו אג'נדה משלו. היה לי דיאלוג קשה איתו, ורק עכשיו לקראת גיל 50 אני מבינה שאין ברירה ועליי לכונן איתו יחסים תקינים. אנחנו עובדים על סולחה.

מה למדת בעשור הזה שלא הבנת קודם?

הבנתי באופן מוחשי את אפסיותנו. את הזמניות והסופיות. בקריירה שלי הלכתי עם מתים, המוות השרירותי הפתאומי, חיים שנהרסים בהבזק, אבל ההכרה נחתה רק כשאבא משה האהוב שלי הלך לישון ופשוט לא התעורר. יש הבדל בין לדעת ללחוות. והבנתי גם עד כמה השליטה שלנו בגורלנו מוגבלת, ושאנחנו שולטים דווקא בדברים הקטנים, בהחלטות כמו אם לחייך או לא, אם לחבק או לא.

עוד מחשבה על העולם לפני עשור ועכשיו?

לפני עשור העולם היה שייך למסודרים עקביים יציבים, והמחר קורץ לי כי הוא פתוח ומשתנה ודורש התמודדות עם חוסר ודאות. זה עולם שבו לטבע שלי יש יתרונות, להבדיל מהעולם של לפני עשור, שתסכל אותי ודרש ממני מה שלא טבעי לי.

למה את מצפה בעשור הבא?

לזכור בכל רגע מה באמת חשוב. להיות בריאה. להרעיף אהבה על היקרים לי. להיות נוכחת ברגעים קטנים. ללמוד לנוח. ללמוד להסתפק. לכעוס פחות, ללמוד לחיות בלי להילחם. להשקיט את התשוקה להזיז הרים, לפעמים גרגירי החול הקטנים יכולים לעשות את זה.