סרטה של סופיה קופולה יצא פחות משנתיים אחרי פיגועי 11 בספטמבר ואף שאין לו שום קשר אליהם, כל רגע בו מכאיב כנראה מעבר לכוונות של הבמאית. ביל מארי הנפלא הוא כוכב קולנוע מזדקן ועצוב שמגיע לטוקיו כדי לצלם פרסומת לוויסקי. סקרלט ג'והנסון רק סיימה קולג' והיא כבר נשואה לצלם שנשלח לטוקיו. שניהם גרים באותו מלון, לא מצליחים להתגבר על הג'ט לג ולא מבינים מילה ממה שהיפנים סביבם אומרים. יצירת מופת על משבר גיל של גברים, על בדידות, תהיות קיומיות, נדודי שינה ומציאת קשר אנושי במקומות הכי פחות צפויים. /// ציפי שמילוביץ

כל הטרילוגיה. התנ"ך של הקולנוע. ראש המאפיה האיטלקית בניו יורק ובנו שלא שש ללכת בדרכו הם מעין עיבוד לספר מלכים — והבסיס לכל סרטי הגנגסטרים מאז.

בגיל 26 אורסון וולס המציא מחדש את הקולנוע. כל מה שנעשה בסרט הזה נעשה לראשונה. ויש כאן טייקון עיתונות שמחליט להיכנס לפוליטיקה; דונלד טראמפ אמר שזה הסרט האהוב עליו, מה שמעורר חשד שהוא נרדם לפני הסוף ולא הבין את מוסר ההשכל.

גבר עני מחפש את האופניים שנגנבו לו, שבלעדיהם הוא חסר עבודה. זה גם סיפור על אבהות, לאבות, וגם מופת של ניאו־ריאליזם איטלקי, מחוספס ולא מסוגנן, אוורור דרמטי אחרי הקולנוע ההוליוודי המלוטש.

חבורה מימי הקולג' מתכנסת להלוויה של אחד מהם שהתאבד, ובוחנת את כל מה שאבד להם עם השנים? זה היה יכול להיות מדכא להחריד, אם זה לא היה מלווה בתסריט חכם ומצחיק, משחק מצוין ופסקול קאנוני.

לא רק בגלל רונית אלקבץ אלא גם משום שעם שני החלקים המוקדמים בטרילוגיה, "ולקחת לך אשה" ו"שבעה", זו תמונה מפוכחת וחדה של החיים עצמם, ישראל, המאה ה־21.

מהסרטים האפלים אי פעם, על בלש פרטי שמגלה עולם שכולו רשע ושחיתות. הסרט מ־1974 הוא הומאז' לפילם נואר של שנות הארבעים, אבל גם המופת של הז'אנר.

כן, כל יום בחיים נראה בדיוק אותו דבר. איך לעזאזל יוצאים מהלופ הזה?

נשים בורחות. רחוק. והולכות עד הסוף. המון אקשן, אבל כדאי להכין ממחטות.

בבסיסו, אקירה קורוסאווה הוא בעצם במאי סרטי פעולה, ו"שבעת הסמוראים" הוא ההומאז' שלו למערבונים האמריקאיים שהעריץ. האמריקאים, בתמורה, העתיקו את הסרט לכל המערבונים שהופקו מאז.