מלאות בגוויות כחלחלות, אנשים מכוסים בשלפוחיות וכמובן רופאים במסכות עם מקור עורב שורפים מרווה. אבל מה קורה בפועל? אתם והמשפחה שלכם סרוחים על ספת רי"ש, רואים כל יום בתשע בלילה את ראש הממשלה מלמד את העם לשטוף ידיים. במקביל כולכם בניידים, מתעדכנים מה עושים עוד אנשים כמוכם על ספות הרי"ש בבית שלהם.

התוכן מציף אותנו בכל הערוצים ללא היררכיה של חשוב, אמיתי, עיקר, טפל, פייק. איך אפשר להעביר את הזמן בבידוד עם הקטנטנים? פתחתי יוזר בדארקנט - בכמה למכור ילד בן 4? הנה חמישה מתכוני גורמה משימורים. הנה ארבע מסעדות חדשות שעושות משלוחים. הנה חמישה קשישים שקרובים לאזור מגוריכם ואפשר להשאיר להם מחוץ לדלת אוכל. הנה חמש מלחמות שהסבים שלכם שרדו, אבל אולי לא ישרדו את המגפה. "לא נורא, ימותו רק זקנים ואנשים עם מחלות רקע". "לי יש מחלת רקע וגם אני רוצה לחיות". כך תעשו כושר בבית. כך תאפו כיכר לחם. כך תסדרו את הארון. זה הזמן להיפטר מחפצים שאתם לא צריכים! 10 שיחות שלא נענו מהבוסית שלך, כי את אמורה לעבוד מהבית ולא לאפות כיכר לחם בטוסטר אובן. סרטונים של ישראלים מאיטליה שצורחים "שורפים פה גופות כי אין מקום בבתי הקברות". ולקינוח: מם שאי אפשר שלא לשתף — קופיף חמוד שוטף ידיים.

הגרוע מכל התכנים הוא הלייבים. שידור חי מדירת הסגר שלכם! גם אחרי שכל העולם שהכרנו יתהפך לאחר המגפה, הלייבים יישארו. כי הם עשויים מהחומר החזק והשריד ביותר בטבע: הצורך באישור חברתי. אנחנו בני אדם. רגילים להתקהל. רגילים להריח ריח של יותר מפרט אחד או שניים. אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו קיימים. אם עץ נפל ביער ואיש לא שמע או ראה, הוא נפל? אם בחורה יושבת לבד בדירת חדר, משרישה אבוקדו ולא נכנסת לווטסאפ במשך יומיים, היא קיימת?

אבל מה כבר יש לי להראות? אני בבית כבר נצח, ברגרסיה לדרישה שכל ילד מכיר: "תהיי בשקט ותעסיקי את עצמך". אז בזמן שבן זוגי עובד בחוץ בעבודה בעלת חשיבות לאומית (חיוני!), אני נהפכתי לעקרת בית. כל שהיה דרוש זה סגר מינימלי, והנה, תשכחו מפמיניסטית לוחמנית. האופי האמיתי שלי יוצא לאור. מעודי לא לשתי בצק, גם לא בגן, והנה, רזומה מרשים של הסגר - תחת ידיי עברו 10 קילו קמח. עדיף להסתיר את זה מהפיד שלי.
אלא שאני במיעוט. הקורונה לא יכולה לחסל את הפוֹמוֹ (Fear Of Missing Out). הוא חי, קיים ובועט. כולם מתים לראות את המסיבה שלא נגמרת במלונות של חולי הקורונה; את השכנים שרים במרפסות האיטלקיות; את אירה דולפין עושה כושר; את השכנה שלהם עושה כושר. אפילו מעקב אחר התפתחות המגפה במדינות אחרות, איפה שחמור יותר מאיתנו, גם הוא נחווה כפומו. במקום לחשוב על דברים כמו "שיטוח העקומה" שימנע קריסה של מערכת הבריאות, יותר ויותר אנשים אומרים בקול: "שזה יקרה כבר, שנידבק כבר, רק שנגמור עם זה".

כי יותר משאנחנו פוחדים מהמוות, אנחנו מפחדים שהוא יתפוס אותנו איפה שאנחנו, על ספת הרי"ש בסלון, עם פירורי במבה ושערות של הכלב; שנבואות הזעם מהודעות השרשרת יתגשמו, ונמות כי נגענו ביד חשופה בחבילה שקיבלנו מהסופר. ולכן שידורי הלייב פורחים. הם מחייבים אותנו להיות איתנים, חזקים ונכונים, ובעיקר תחת השגחה. כך גדל הסיכוי שכשיקרה הגרוע מכל, יזכרו אותנו כמו שצריך.