זה כנראה השורש המשותף החזק ביותר של נטפליקס והפסיכואנליזה — הרעיון שכדי להגיע לנקודת רגיעה, הרגשות שלנו צריכים להגיע לשיאם. הנחת היסוד היא שחוויות חיים קשות משאירות בנו מעין מטען של אנרגיה עודפת, ושאם נוכל לפרוק את האנרגיה הזו נשוב לשיווי משקל נפשי. מ"13 סיבות" ו"לא ייאמן" בטלוויזיה שלכם עד "ספרי לי על הילדות שלך" ו"מה זה מזכיר לך?" אצל הפסיכולוגית, כל הדרכים מובילות לחבילת טישו.

רובנו חונכנו לא לבכות, אבל למעשה ההכרה באפקט המרפא של הבכי חוצה זמנים ותרבויות. הקתרזיס הגיע מיוון הקלאסית, שם הוא תיאר את חוויית הצפייה בטרגדיות, כלי תרבותי שנועד לאפשר לקהל לעבור מסע רגשי במרחב בטוח, דרך החוויות של הגיבור. בנצרות הקתרזיס התגלגל לווידוי, הפעם אישי ועדיין במרחב מוגן שבו אפשר להרגיש את הכאב כדי להתנקות ממנו. שתי הצורות המוקדמות האלה של הקתרזיס שיקפו ושימרו את התרבות הדתית, את הקולקטיב, את המבנה החברתי והשלטוני שבה נוצרו. הבכי היה כלי בשירות החברה.

אחר כך הדת נחלשה והמדע צמח, המלוכה הוחלפה בדמוקרטיה, הקפיטליזם שגשג והאינדיבידואליות גם. במקום כומר, הווידויים עברו לקליניקה של הפסיכולוג. את התיאטרון היווני החליפו הקולנוע והטלוויזיה, והיום נטפליקס. אבל במידה מסוימת אלה רק שינויים בתפאורה של הקתרזיס. גם בטיפול ובנטפליקס הוא, בסופו של דבר, מבקש לשמור על הסדר החברתי הקיים ולהפוך אותנו לאנשים מתפקדים בתוכו. עוד נגיע לזה.

ובכל זאת היה ממד מהפכני בפסיכואנליזה, ויש כזה גם בנטפליקס. שניהם הבטיחו מרד בשמרנות הממסדית והציעו אלטרנטיבות שמשחררות אותנו להרגיש ו"לגלות את עצמנו", על האלימות, המיניות ושאר היצרים והרגשות הקשים שחבויים בנו. זיגמונד פרויד השפיע עמוקות על לא מעט הוגים (וכמובן מטפלים), כולל דמויות חשובות כמו אמה גולדמן, האמא של הפמיניזם האנרכיסטי, שראתה בפסיכואנליזה בשורה חשובה לשחרור הנשים. נטפליקס, מצדו, מציע תפריט עשיר ביצרים, ולמשל מגיש להמוני הצופים מיניות נערית בוסרית, ב"פה גדול" ו"חינוך מיני", ומיניות קינקית ואפלה ב"בונדינג" ועוד. זה, אגב, היבט מהפכני נוסף: השפע. לא עוד דת אחת וכנסייה אחת וכומר קהילתי אחד, למשל, אלא מגוון פסיכולוגים ושיטות טיפול, ועושר אדיר של סדרות וסרטים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של הבכי.

זה הצד השני של השפע. רוב הטיפולים אינם מוגבלים בזמן, ויש בהם ממד מובנה של חזרתיות. מטופלים מתעייפים, מטפלים מתעייפים. לא בכדי לא מעט פסיכולוגים מוצאים את עצמם תוהים על העניין, כולל בספרים עם כותרות כגון "We’ve had a hundred years of psychotherapy — and the world’s getting worse". גם צופי נטפליקס מכירים את הרגשת המיאוס, כשכל הסדרות מתערבבות זו בזו ונהפכות לעיסה דביקה אחת של טלוויזיה בינונית ברובה.

למרות הממד המהפכני, כאמור, הן הטיפול המסורתי והן נטפליקס משמרים את הסדר הקיים. שניהם נוצרו בידי גברים לבנים אמידים, וממוקדים בהם. הזרמים השונים בפסיכולוגיה לעתים מנהלים מלחמות אדירות זה עם זה, ובכל זאת כמעט כל התיאוריות משקפות ערכים גבריים, לבנים, הטרוסקסואליים, של מעמד הביניים ומעלה. הגמוניה. גם ברבות מהסדרות בנטפליקס הגיבורים הם גברים לבנים, גם אם לא כאלה שחווים את עצמם כהגמוניים — מ"ריק ומורטי" ו"פה גדול" עד "שובר שורות" ואפילו "בוג'ק הורסמן". יש אלטרנטיבות, גם בטיפול וגם בנטפליקס, אבל כמעט תמיד ה"אחרות" שלהן תסומן — "טיפול פמיניסטי" ו"פסיכולוגיה משחררת" בטיפול או הסדרות "שחור־כזה", "עין קווירית", "לא טיפוסי". ובקיצור, אם זה לא של גבר לבן, זו נישה שצריך להגדיר ככזאת, שולית תמיד.

גם בהקשר המיני המהפכה קטנה משנדמה. נכון, הדיון בסקס רחב ופתוח הרבה יותר. ועדיין השמרנות מולכת. לפסיכואנליזה נדרשו עשרות רבות של שנים עד שהומוסקסואליות כבר לא נחשבה סטייה, ובנטפליקס המנעד בסופו של דבר צר ומחושב. קצת קינקיות, הרבה פגימות, לא באמת מהפכה מינית. ההוכחה הניצחת לכך נמצאת כנראה במחקר של אוניברסיטת לנקסטר הבריטית, שמצא שזוגות שצופים בנטפליקס עושים פחות סקס. ובמילים אחרות — נטפליקס זה לא באמת מחרמן.

גם טיפול וגם נטפליקס יוצרים מרחבים שמבודדים אותנו זה מזה. בעבר הקתרזיס היה מתקיים בהקשר קהילתי: היינו באים לתיאטרון, יושבים עם מלא יוונים מזיעים ומתרגשים יחד, או הולכים לכנסייה ופוגשים את כל הקהילה, לפני ההתבודדות הקצרה בתא הווידוי. עכשיו זה קורה במרחבים סטריליים שבהם אנחנו לא פוגשים אנשים אחרים. וכשאנחנו מתרגשים לבד אנחנו מאבדים את הסולידריות, את ההכרה בפגיעות של האחר והאמפתיה אליו, וכל אלה נדרשות כדי להפוך אותנו לטובים יותר זה לזה. כל הקתרזיס החדש מועיל בעיקר כי הוא מקל עלינו לחיות עם עצמנו, והאופן שבו אנחנו מגיעים אליו מחליש את התודעה הציבורית שלנו. הפסיכואנליזה ונטפליקס מחזקים את האינדיבידואליות שלנו, ולכן גם את העובדה שאנחנו חיים בתוך הבועה שלנו.

אז כן, נטפליקס ופסיכואנליזה הם צדדים שונים של אותה הבטחה למהפכה רגשית. אבל שניהם התגלו ככלואים בסט המגבלות החברתיות שבתוכן נוצרו, ושניהם טיפה משחררים ומותחים גבולות, אבל רק טיפה; הם בעיקר מאפשרים צורה חדשה של שמרנות. בסוף, שניהם אופיום להמונים, שמשמר אותנו מבודדים ומנורמלים, משרתים את הסדר הקיים. צופים לבד בנטפליקס ומדברים עם הפסיכולוג על הניכור של החיים עצמם.

‍

הכותבת היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ודוקטורנטית באוניברסיטת בן־גוריון החוקרת את הפוליטיקה של הטיפול

‍