כבר 38 שנה שזה הסרט האהוב עליי, אחד המעטים שבכל צפייה גורמים לי להשתנק מריגוש. לילדים קטנים הוא עשוי להיות קצת מפחיד בתחילה, ואז מצחיק ואז שובר לב. סרטו של סטיבן ספילברג מתמקד בפרברים, במשפחה מפורקת ובילד שמגלה חייזר שננטש מאחור בידי חבריו למסע ומחפש מקום להסתתר בו. בין השניים נוצר קשר סימביוטי, הם חשים את הכאב ואת הרגשות של האחר. בבגרותי הבנתי את הווירטואוזיות המופלאה של הסרט הזה, את האופן שבו הצילום, העריכה והפסקול הופכים אותו ליצירה נדירה ברמתה הקולנועית. אבל כילד ונער ראיתי בו — שוב ושוב ושוב — דיוקן מדויק כל כך של חוויית ההתבגרות, של הבדידות שבילדות, זו שנמצאת גם כשאתה מוקף אנשים והמולה, ושל הכמיהה למישהו אחד שיגיע מהשמים, יראה אותך, ייגע בך וישנה את חייך. "אי.טי" נותר החבר הכי טוב שלי מאז ומתמיד. /// יאיר רוה

למרבה הפלא, ולמרות הנאצים והנזירות והקצב האטי, הסרט והשירים עדיין סוחפים. חוץ מזה, מתישהו הילדים צריכים ללמוד לראות סרטים של שלוש שעות (גם אם אפשר לעצור בהפסקה, ולהגיע לחצי השני רק בעוד כמה שנים).

הראשון, אבל למעשה הטרילוגיה כולה. כי אין אף סדרת סרטי אנימציה שהצליחה להגיש רעיונות מורכבים כל כך בעטיפה תמימה כל כך.

טוב מול רע, כנות מול הונאה, שותפות גורל בין חברים, קואוצ'ינג בסיסי, ושיר אחד נצחי.

בראשון עוד יש ערימות של תום. מי שיידבק ימשיך כבר בלעדיכם.

פנטזיה עם רגעים אפלים, שצוללת לעומק ונוגעת בכמה פחדים (לא לבני 6 מאוד רגישים, כן לבני 9 סקרנים ונבונים).

שיעור באנושיות בעולם טכנולוגי מנוכר, ובהרסנותה של תרבות הצריכה.

כי את הרעיון של לא לוותר על חלומות לעולם חשוב להפנים מוקדם.