הזעם על גובר, שהתעורר בעקבות הסרטון הזה, הפך לעיוור כמה שעות אחר כך, כשאדריאן ווז'נאווסקי מ־ESPN צייץ ל־4 מיליון עוקביו שדונובן מיצ'ל, כוכב יוטה ג'אז, נדבק גם הוא. "שחקני הג'אז אומרים שגובר היה חסר אחריות בחדר ההלבשה ונגע בשחקנים אחרים ובחפציהם", צייץ ווז'נאווסקי. דיווחים ברוח הזו לא הפסיקו לזרום: "ילד שקיבל חתימה מגובר נדבק בקורונה", "שחקני יוטה ג'אז זועמים על גובר", "עיתונאים שדיברו עם גובר חוששים שנדבקו בקורונה" וכן הלאה. גובר, טענו רבים, הרס את הג'אז, גמר את הליגה, הדביק חצי מהקבוצות בקורונה ויש להעניש אותו.

גובר התנצל, אמר שנהג בטיפשות ותרם 500 אלף דולר למאבק בקורונה. אבל עברו יומיים תמימים — נצח בעידן הקורונה והבידודים — לפני שמישהו מיוטה יצא להגנתו. רק אז הודיעו חברים לקבוצה שהם מאחלים לו בריאות, בציוצים שנראו אחידים ומנוסחים בשפת יח"צ. כמה ימים מאוחר יותר הודה מיצ'ל ש"לקח לי זמן להירגע מכך שגובר הדביק אותי". מההנהלה ומצוות האימון לא נמסר דבר לציבור.

אבל התגובה הזועמת לגובר היא בעיקר חוכמה שבדיעבד. בזמן שהוא ביצע את השטות המטופשת שלו, רוב האמריקאים — כולל הנשיא טראמפ — לא התייחסו ברצינות לווירוס, אבל לכו תזכירו להם את זה עכשיו. כעס ושאיפת נקם הם הרגשות הטבעיים ביותר במצבים כאלה.

וזה מוכח מחקרית. בדצמבר האחרון חוקרים באוניברסיטת אוהיו סטייט, בהובלת פרופ' מת'יו גריזארד, פרסמו מחקר שהראה שכאשר אנחנו נתקלים בחוסר צדק, הרצון שלנו לנקום הוא אינסטינקטיבי. החוקרים בחנו הליכי חשיבה בתגובה לסיטואציות שונות, וגילו שהנבדקים דרשו עונש כתגובה אוטומטית של המוח, כמעט בלי לחשוב. סלחנות, לעומת זאת, היא התנהגות נלמדת: תגובות מתונות וסלחניות הגיעו אחרי מחשבה מעמיקה והבנת הסיטואציה. "באופן טבעי, אנחנו מעדיפים נקמה על סלחנות", ביארו החוקרים. "אנחנו מוותרים על הרצון לנקמה רק כשאנחנו נכנסים יותר לעומק המשמעות של סיפור".

אלא שזו דווקא הסלחנות — בייחוד במקרים שבהם הגורם לזעם הוא שטות של רגע — שמאפשרת לצמוח וללכת קדימה. וגם את זה אפשר לראות מצוין ב־NBA.

עונת 2015/16 הסתיימה כשהקבוצה הטובה בהיסטוריה של העונה הרגילה, גולדן סטייט ווריירס, איבדה יתרון 1–3 בגמר לקליבלנד קאבלירס. אחד מהאירועים שהובילו לשלושת ההפסדים הרצופים של הווריירס היה מכה ששלח דריימונד גרין לאשכיו של לברון ג'יימס, במשחק הרביעי. האירוע הזה הוביל להרחקתו של גרין מהמשחק החמישי, שיכול היה לסיים את הסדרה אבל נגמר בהפסד של הווריירס. אפילו משחק אגדי של גרין במשחק השביעי לא עצר את הווריירס בדרכה להפוך לקבוצה הראשונה אי פעם שמאבדת יתרון 1–3 בגמר. וכשזה קרה, הרבה אצבעות הופנו לגרין. לא עזר שהוא השחקן ההגנתי הטוב בקבוצה, ושהיה משמעותי מאוד באליפות שהשיגה בעונה הקודמת, או בשיא הניצחונות, שרשמה באותה עונה. העבירה שלו על לברון הטילה צל על שיקול הדעת שלו ועל עתידו בקבוצה.

בימים שאחרי ההפסד, בוב מאיירס, הג'נרל מנג'ר של הווריירס, ניסה לברר מה התחושות של הקבוצה ביחס לגרין. "ישבתי עם כל שחקן לשיחת משוב", סיפר מאיירס לזאק לואו מ־ESPN. "שאלתי גם לגבי דריימונד. רציתי תשובה דרך מילים, דרך מבטים, דרך שפת גוף. זה היה חשוב כדי להמשיך הלאה. ואני יכול להגיד בוודאות שאיש לא הביע טינה כלפיו. יותר מזה: איש לא האשים אף אחד אחר בכלום. כששואלים אותי 'איך מתגברים על הפסד מיתרון 3–1?', אני עונה שבאותו היום התגברתי. כשאתה מפסיד עם האנשים הנכונים, אתה רוצה לחזור איתם לאותה הזירה. לאנשים מבחוץ קשה להאמין בזה, כי החברה שלנו תמיד מחפשת את מי להאשים".

הווריירס זכו בשתי אליפויות רצופות אחרי אותו גמר. על המגרש היה גם קווין דוראנט, שגרין היה משמעותי בהבאתו. הסלחנות, כנראה, משתלמת יותר מנקמנות, דווקא מכיוון שהיא דורשת יותר חשיבה והבנה. אלו דברים חשובים לקיום האנושי.