איך אפשר ללמוד משחקני NBA להפחית את השימוש בסלולרי?

לברון ג'יימס ב־2017, בחדר ההלבשה של קליבלנד. מחשיך את כל חשבונות המדיה שלו בפלייאופים. צילום: אי.אף.פי

הפעם הראשונה שבה שחקן הכניס מכשיר סלולרי לחדר הלבשה של ה־NBA היתה בעונת 1993–1994. ולאדה דיבאץ', הסנטר הסרבי של לוס אנג'לס לייקרס, נכנס לחדר ההלבשה כשבתיקו מכשיר מוטורולה DynaTAC 8000X אפור, ששקל קילו והסוללה שלו הספיקה ל־30 דקות שיחה. במונחים עכשוויים, עלות המכשיר היתה כ־9,800 דולר — אבל לצערו של הסרבי, המכשיר צלצל במהלך שיחה קבוצתית, וכשהוא הוציא אותו מהתיק, המאמן מג'יק ג'ונסון הטיח אותו בקיר וריסק אותו לחתיכות.

ג'ונסון לא היה מאמן טוב. הוא פרשן בנאלי, והיה נשיא לענייני כדורסל די גרוע — אבל במעשה ההוא הוא כנראה זיהה משהו נכון: סלולריים בחדר ההלבשה גרועים יותר מעישון בו (ודיבאץ', דרך אגב, היה מעשן כבד).

היום זה כמעט בלתי אפשרי למנוע משחקני ה־NBA להיכנס לחדר ההלבשה עם הסלולרי שלהם. כשבראיין שואו אימן את דנבר נאגטס הוא אסף את הטלפונים של כל שחקניו לפני כל מפגש קבוצתי, אבל זה הוביל ליחסים גרועים איתם ולפיטוריו. לוק וולטון, המאמן של סקרמנטו קינגס, קונס שחקנים בסכומים קטנים אם המכשיר פועל בפגישת קבוצה. גרג פופוביץ', מאמן סן אנטוניו ספרס, אוסר על שחקניו להביא מכשירים סלולריים לארוחות ערב קבוצתיות. "אני רוצה שהם ידברו זה עם זה, ישאלו זה את זה שאלות וילמדו זה על זה", הסביר.

שחקנים ותיקים ושחקני עבר שעובדים כמאמנים טוענים שהסמארטפונים פוגעים במשחק, בדרך כלל בגלל הגישה למדיה החברתית. לדבריהם, שחקנים כבר לא מדברים זה עם זה: הם תקועים במסך, עוסקים בעצמם ובתדמיתם ולא מתחזקים קשרים עם חבריהם לקבוצה. כתוצאה מכך, הקבוצתיות נשחקת.

המשבר הזה מועצם כיוון שה־NBA היא הליגה הכי מדוברת במדיות החברתיות, והביקורות הארסיות שנמתחות בהן פוגעות בביטחון העצמי של הכדורסלנים, בעיקר הצעירים שבהם. "אם אתה נותן אפילו לגרם של שליליות מתגובה אחת לזחול פנימה, זה לא טוב", אמר סטף קרי, כוכב גולדן סטייט. ג'יי.ג'יי רדיק מניו אורלינס פליקנס קרא למדיה החברתית "מעגל אכזרי ומפחיד של כעס, שבטיות, וניסיון לקבל אשרורים", וסגר את כל החשבונות שלו במדיה החברתית כדי להתמודד עם "התמכרות" לסלולר. "אתה כל הזמן ניגש לסלולר, הוא הפך לחלק מהגוף שלך, זה פאקינג מפחיד", הסביר.

בעונה שעברה, מנהלים, שחקנים ומאמנים הסבירו שה־NBA סובלת מ"משבר בריאות נפש". אפילו הקומישינר אדם סילבר אמר ש"אנחנו בעידן החרדה" והאשים בכך את המדיה החברתית והסמארטפונים.
‍

אלו לא בעיות של שחקני ה־NBA בלבד. מאמן הריצה סטיב מגנס, שכתב את הספר Peak Performance, קורא לסלולר "הסיגריות של הדור הנוכחי". לדבריו, כפי שתעשיית הטבק המשיכה לשווק לצעירים אף שרבים בה ידעו שמדובר ברעל, גם חברות הסלולר מנסות לגרום לנו לבדוק את המסך שוב ושוב למרות הר הראיות שיש לכך השפעה הרסנית. כך, למשל, מחקר שפורסם במגזין Computers in Human Behavior מצא שככל שיש לצעירים יותר אפליקציות של מדיה חברתית במכשיר, כך גדל הסיכוי שלהם לפתח דיכאונות וחרדות. מחקר אחר הראה קורלציה גבוהה בין עלייה בשימוש במדיה חברתית ובסלולרי לירידה בתקשורת ישירה וברמת האושר.

אז מה עושים? אולי את מה שמנסים לעשות ב־NBA. חברת Boundless Mind עובדת עם שחקני ה־NBA על ההתמכרות לסלולרי. מת'יו מייבארי, "מעצב התנהגותי" בחברה, הסביר ל־NBC: "צריך לחווט מחדש את המוח שלנו, ששונה על ידי חברות הענק והסלולר. אנחנו צריכים נוטיפיקציה שתורה לנו לעזוב את הטלפון לחמש דקות לפני שניכנס לפוש מהמגזין האהוב עלינו. דחייה קטנה מסייעת לנו לחווט מחדש את הסנסורים של הסיפוק במוח, שכרגע דוחקים בך ללכת לבדוק את מספר הלייקים שקיבלת".

בשני העשורים האחרונים עבר הספורט המקצועני הקבוצתי מהפכה פיזיולוגית אדירה בזכות אימוץ סגנון חיים בריא. השחקנים הבינו שהימנעות מאלכוהול, סיגריות וסמים תסייע להם להאריך ולמקסם את הקריירה. כעת עליהם לוותר על עוד משהו. לברון ג'יימס "החשיך" את כל החשבונות שלו לאורך הפלייאופים שבהם הגיע לגמר. סטף קרי ויתר על המדיה החברתית בפלייאוף מאז 2014. שחקני מילווקי באקס, הקבוצה עם הכי הרבה ניצחונות בעונה שעברה, החליטו לסגור טלפונים 75 דקות לפני משחק. ה־MVP של הגמר האחרון, קוואי לנארד, הוא 100% אוף־ליין, ללא חשבון פעיל באף מדיה חברתית. בסופו של דבר, כדורסלנים יעשו מה שיהפוך אותם לשחקנים טובים יותר. לכן הם מוותרים על הסיגריות של הדור הנוכחי.
‍

מה מופרך מדי אפילו עבור אוטופיה מינית?

"חינוך מיני". אפילו באוטופיה השיח על תקיפה מינית הוא טאבו. צילום: נטפליקס
‍

"חינוך מיני" היא סדרה שמתחזה לסדרת נעורים. יש בה בית ספר תיכון, ונוער שמדבר על מה שאמורים לדבר עליו בגיל הזה, כלומר סקס. אבל מדובר בכלל בסדרת פנטזיה. אחרת איך אפשר להסביר את העיירה הקטנה שאינה צרת אופקים, אלא אוטופיה שבה בני 16 מסתובבים מחוץ לארון כאילו זה טריוויאלי לחלוטין, חולקים זה עם זה את חוויותיהם – ובעיקר כישלונותיהם – במיטה, ומתייעצים עם חברם לכיתה, "היועץ המיני", על כל דבר — מביך ככל שיהיה.

אבל אם בעונה הקודמת האוטופיה הזאת היתה כולה כיף, הרי שבעונה החדשה, שעלתה לאחרונה בנטפליקס, נוסף לה אלמנט חדש, שמפוצץ את בועת הפנטזיה. איימי, אחת הבנות בסדרה, עוברת תקיפה מינית. גבר נצמד אליה באוטובוס ומשתפשף בה עד שבא על סיפוקו. בעולם של "חינוך מיני", שבו כולם מדברים על מין כמו על ארוחת בוקר, היה אפשר לצפות שאירוע כזה יהפוך למשהו שאפשר לדבר עליו עם חברות. אבל איימי פשוט לא מסוגלת לכך, אף שזה בבירור פוגע בחייה: היא לא מסוגלת לגעת בחבר שלה, לא מסוגלת ללכת למשטרה להתלונן, וגם כשחברתה גוררת אותה לשם, היא מנסה להפחית בחומרת האירוע. רק לקראת סוף העונה, עם התקבצות של פאנל נשי שבו כל אשה מספרת על ההטרדה שעברה, איימי מגיעה לקתרזיס המיוחל.

בשנים האחרונות התקדמנו להבנה שלפתיחות מינית אין שום קשר לתקיפה מינית. שאשה שמדברת על סקס או לובשת בגדים חושפניים אינה מזמינה בשום אופן הטרדה. אבל מה ש"חינוך מיני" אומרת לנו הוא מעבר לכך. אפילו בפנטזיה אוטופית, שבה כל בני הנוער חשים בנוח עם המיניות שלהם ומדברים עליה בלי שום עכבות, השיח על תקיפה מינית הוא חומה שקשה לעבור.

פעם אחר פעם אנו שומעים אנשים שתוהים "למה היא לא אמרה כלום", כשמתפרסמת תלונה על תקיפה מינית במרחק של זמן מהמקרה. רק לאחרונה, כשמת כוכב ה־NBA קובי בראיינט וצצו מחדש סיפורי האונס שביצע ב־2003, שמענו שוב ושוב גברים שטענו כי אם הסיפור אמיתי, הרי שהמותקפת היתה מתעקשת לסיים את התביעה בבית משפט ולא מתפשרת על פיצוי כספי. כאילו שזה עד כדי כך קל. "חינוך מיני" מזכירה לנו כמה הדבר מרוחק מהמציאות — תרחיש אוטופי אפילו לאוטופיה.
‍

איך נהפכה דעה פוליטית של זמרת מאסון יח"צ לפריט חובה?

בשיא הופעת המחצית בסופרבול, האמ־אמא של הקונצנזוס האמריקאי, מגיחה לבמה ג'ניפר לופז, עטויה במעיל שצבעיו כחול, לבן ואדום. היא פורשת ידיים והמעיל מתגלה כדגל דו־צדדי: מבחוץ ארצות הברית, מבפנים פוארטו ריקו. ברקע נראים ילדים כלואים ב"כלובים" מקרני לייזר, והשיר "בואו נעשה רעש" מתחלף ב"נולד בארצות הברית" של ברוס ספרינגסטין. לופז ניצלה את האירוע הכי עתיר רייטינג כדי למחות על מדיניות האנטי־הגירה של טראמפ. לא משהו שהייתם מצפים מזמרת פופ קליל.

לופז בסופרבול. ניצלה את האירוע הכי נצפה בטלוויזיה למחאה נגד טראמפ. צילום: Getty Images
‍

מחאה כזאת לא היתה מתקבלת בשקט לפני עשר שנים. כוכבים מעטים הצליחו לבטא עמדה פוליטית בלי להחריב את הקריירה. כך למשל, כשהדיקסי צ'יקס "העזו" להגיד ב־2003, כמה שבועות לפני הפלישה לעיראק, שהן מתביישות שהנשיא בוש מגיע, כמותן, מטקסס, הן קיבלו איומים על חייהן, הוחרמו ברדיו ונאלצו לבטל הופעות.

בזמן הלא רב שעבר מאז התהפכו היוצרות, וכיום לא רק שמותר לכוכבות פופ להביע דעה, נדמה שאפילו מצפים מהן לכך. בשנה החולפת יצאה ליזו נגד טראמפ וקראה לדמוקרטים "להחליט על מועמד נשיאותי ולסיים את הסיוט הזה"; דואה ליפה הבריטית תמכה פומבית במפלגת הלייבור; בילי אייליש קראה לשינוי מדיניות לגבי משבר האקלים; ואריאנה גרנדה תמכה בברני סנדרס הדמוקרט. "יש הרבה רעש כשאת אומרת משהו על כל דבר", הסבירה ל־CNN, "אבל אם לא אעשה זאת, מה הפאקינג טעם להיות פה?".

המהפך המפתיע ביותר עבר על טיילור סוויפט. בדוקו החדש "מיס אמריקנה" רואים סרטון מ־2012, שבו היא משיבה לדיוויד לטרמן על השאלה מדוע אינה משתפת את עמדותיה הפוליטיות: "אני חושבת שהמאזינים שלי מעדיפים לשמוע אותי שרה על שיברונות לב", היא אומרת בחיוך ביישני וזוכה לתשואות רמות. אך ככל שהסרט מתקדם סוויפט מצמיחה מודעות פוליטית, עד שב־2018 הצהירה בפומבי על תמיכתה בדמוקרטים בטנסי כדי לחסום מועמדת שמרנית רדיקלית, וגרמה לזינוק חד בנרשמים להצביע — כ־65 אלף איש נרשמו בתוך 24 שעות.

מה גרם לשינוי הזה? התשובה, לפחות בחלקה, היא ביונסה. לפני עשור היא היתה הכוכבת מספר אחת. בגיל 30 כבר השיגה כל טייטל אפשרי ונראתה משועממת. מה עוד יכל לאתגר אותה? התשובה היא להיות האשה הכי משפיעה בדורה. להיות אופרה ווינפרי.

זה התחיל בקטנה, בשיר "מי מנהל את העולם?" מ־2011, שבו היללה ביונסה את המין הנשי. באלבומה הבא, מ־2014, כבר העלתה הילוך ושילבה בשיר נאום של הסופרת האקטיביסטית צ'יממנדה נגוזי על אפליית נשים. בטקס ה־VMA היא הופיעה על רקע כיתוב הענק "FEMINIST", והצליחה להפוך את המילה הטעונה לסלוגן שמוכר טי־שירטס. בהמשך הביעה תמיכה בטבעונות ובמפלגה הדמוקרטית. אך השיא היה ב־2016 כשהוציאה את "Formation", שיר הלל לגאווה שחורה, שלווה בקליפ מחאה נגד אלימות משטרתית כלפי שחורים, כולל המסר "תפסיקו להרוג אותנו" של תנועת "Black Lives Matter". המהפך שעבר על ביונסה התווה את הדרך לכל השאר. לא רק שהקריירה שלה לא נפגעה, היא קיבעה את מעמדה כאייקון תרבותי, ולא רק כמוזיקאית.

מעמדם של כוכבי פופ תמיד היה נשגב מהחיים: הם לא בני אנוש רגילים, אלא אלילים שאנחנו נושאים אליהם עיניים. אבל רוח התקופה השתנתה. בעידן הרשתות החברתיות, שמעניקות אשליה של קרבה ואינטימיות, הקהל מצפה מכוכביו לחשיפה כנה. יתרה מזאת, בעשור שהתאפיין ברוח מחאה — מתנועת 99% ומחאת השחורים ועד MeToo# — שתיקה מתפרשת כתמיכה ב"רעים". ולכן כדי שנאמין לאלילים שלנו, כדי שנוכל להמשיך להעריץ אותם, אנחנו חייבים לדעת מה הם שמים בקלפי.
‍