איך אפשר לאמץ את שיטת פפ גווארדיולה לישיבות יעילות?

גווארדיולה על המגרש. כל פגישת שחקנים נמשכת רבע שעה, וכל אחת מוקדשת למטרה נפרדת. צילום: רויטרס

לפני כל משחק, פפ גווארדיולה, מאמנה של מאנצ'סטר סיטי ואחד המאמנים הגדולים בעולם, עורך שלוש שיחות עם כל שחקני הקבוצה שלו. בכל שיחה כזו, שזמנה קצוב ל־15 דקות, הוא מתמקד במשהו אחר. יום לפני המשחק הוא מנתח לשחקניו את ההתקפה של היריבה הבאה. בבוקר יום המשחק הוא מקיים פגישת שחקנים נוספת, שבה מתמקדים במצבים הנייחים של היריבה. השיחה השלישית, שנערכת שעות ספורות לפני המשחק — בדרך כלל במלון שבו שוהים השחקנים ולא בחדר ההלבשה — היא שיחת מוטיבציה שמתמקדת בגישה המנטלית למשחק הספציפי.

בפגישות האלה, פפ מבהיר את כוונתו באמצעות תמונות וסרטונים (שערוכים לאורך של שבע דקות לכל היותר). וזה לא רק הוא שמדבר בשיחה: השחקנים שואלים שאלות ומביעים דעתם. זה חלק חשוב מתהליך הלמידה; הם צריכים "להתווכח" כדי להבין.

כל שיחה כזו היא תוצאה של שעות של עבודה של פפ וצוותו. אחד מעוזריו, למשל, לומד את 50 הקרנות האחרונות של כל יריבה לפני המשחק מול קבוצתם. יש עוזר שמנתח כל תנועה והטעיה של שחקני היריבה, ומדגיש לשחקנים איך אפשר לעצור כל אחד ואחד מהם. כל מאמן בצוות צופה בכמה משחקים של היריבה ומגיש דו"ח למאמן לגבי מה שלמד. פפ עצמו צופה במשחק האחרון של קבוצתו כמה פעמים — לעתים מיד אחרי שריקת הסיום — כדי ללמוד מה קרה ולהסיק מסקנות לעתיד. וביחד עם עוזריו הוא מייצר את האימונים הנכונים למשחק הבא.

"ההבדל בין האימון של גווארדיולה לאימון אצל מאמן רגיל הוא פשוט", הסביר תיירי הנרי, אחד מגדולי הכדורגלנים בכל הזמנים: "מאמן רגיל אומר לך 'בוא ללונדון, ניפגש'. גווארדיולה אומר לך איך בדיוק להגיע ללונדון ואיפה בדיוק נפגשים". בקיצור, זה לא מקרה שגווארדיולה הפך לאחד המאמנים המוצלחים בכל הזמנים. הייתם מתים שהבוס שלכם ייקח ממנו דוגמה לגבי ניהול ישיבות.

ישיבות הן הרעה החולה של העולם התאגידי: בארצות הברית לבדה נערכות 55 מיליון ישיבות מדי יום. עובדים רבים רואים בהן בזבוז זמן, וכ־70% מהבכירים בחברות אמריקאיות סבורים שרוב הישיבות אינן יעילות. אנשי עסקים כמו מארק קיובן ואילון מאסק החליטו לוותר עליהן לחלוטין, ובארגונים אחרים הכריזו על ימים מסוימים בשבוע כעל ימים ללא ישיבות.

סטיבן רודלברג, פסיכולוג ארגוני מאוניברסיטת צפון קרולינה שכתב ספר על ישיבות עבודה (The Surprising Science of Meetings) טוען מצד אחד שרק שני אחוזים מהחברות בודקות אם הישיבות שהן מקיימות יעילות או לא. מצד שני, הוא גם טוען שלמרות השם הרע שיצא להן, רוב העובדים רוצים לפחות ישיבה אחת ביום. "אנשים הם יצורים חברתיים, יש להם צורך בישיבות עם חבריהם לעבודה", הוא מסביר.

העיתונאי הכלכלי סטיבן דאבנר, ממחברי הספר והפודקאסט "פריקונומיקס", שוחח עם רודלברג ומומחי ישיבות אחרים, והסתייע בהם כדי לגבש תיאור של ישיבה אידיאלית. לדבריהם, הישיבה האידיאלית צריכה להיות תחומה בזמן (ולא להופיע ביומן כתופסת שעה שלמה, רק כי זה הדיפולט של אאוטלוק); רצוי גם שתהיה קצרה מ־15 דקות, כדי לשמור על העניין ותשומת הלב של המתכנסים. הזמן האידיאלי הוא 14:30 ביום שלישי (ובהתאמה לשבוע העבודה הישראלי, יום שני). רצוי שהמוזמנים יהיו קבוצה מצומצמת. האג'נדה צריכה לכלול שאלות ברורות שיש לענות עליהן, או משימות ברורות, ויש להעביר אותה לעובדים עוד קודם לישיבה. בעת הפגישה עצמה, יש לשמוע כל אחד מהנוכחים. המנהלת או המנהל צריכים להגיע מוכנים, עם רשימת שאלות ודיונים שברצונם לנהל, ובסוף הישיבה עליהם לסכם במסר, ולא בלוגיסטיקה.

כלומר, פגישה אידיאלית לא תהיה עם אג'נדה כללית על "בעיית הספאם" שתימשך שעה כי זה הדיפולט של אאוטלוק, אלא "פגישה של 15 דקות שתתחיל ב־13:40, ובה נחפש פתרון למיילים ספאם ששולחים לנו מניגריה. תגיעו עם רעיונות ונדבר עליהם".

בקיצור, קחו דוגמה מפפ. הוא כנראה יודע לנהל ישיבות.
‍
‍

הייתכן ש"פאודה" מעודדת הדרת נשים?

"פאודה". הישראליות הן או רעיות של לוחמים או בעלות תפקיד שמנהלות רומן עם לוחם. צילום: באדיבות yes
‍

בין הנתונים שפורסמו לפני שבוע על היקף הפטורים ההולך וגדל בקרב מתגייסים לשירות פעיל, התחבא נתון שמעט התייחסו אליו: מספר הלוחמות בצה"ל זינק בעשור האחרון פי שישה ועומד כבר על 3,000. בתקופה שבה יותר ויותר גברים מנסים להתחמק מהשירות, גובר מספרן של הנשים המתנדבות לתפקידים קרביים בציפייה להוכיח את עצמן כשוות ערך. נדמה שבזמן שהוויכוח הציבורי על שילובן של לוחמות טנקים עדיין בעיצומו, הנשים כבר קובעות את העובדות בשטח ומשאירות למפקדי הצבא מעט מאוד ברירות.

מהסיבה הזאת, היה כל כך מאכזב לראות את הפרקים הראשונים של העונה השלישית של "פאודה" ולגלות שמבחינת היוצרים כלום לא השתנה. הסדרה אמנם משלבת נשים, אבל מגבילה את תפקידיהן לטווח שבין רעיות לוחמים לבעלות תפקיד מפתח שבסוף תמיד מצטמצמות לרומן עם לוחם. אם בעונות קודמות זאת היתה נורית, קצינת המודיעין שניהלה רומן עם ראש היחידה דורון, הרי שהשנה יש לנו את הילה, ראש שלוחת עזה, שנראה שנמצאת שם רק על תקן הקורבן להטרדה המינית ולזלזול של הלוחמים. לדורון, כמובן, לא לוקח יותר מחמש שניות לתוך השיחה הראשונה שלהם כדי להתחיל איתה. השוביניזם הזה בולט עוד יותר כשמשווים לצד הפלסטיני בסדרה. דווקא הצד שהיה אמור להיות השמרן הצליח להציג בשתי העונות הראשונות את שירין – אשה גאה, רופאה, עם אופי אמיתי משל עצמה.

לסדרה בדיונית אין הכרח לשקף את המציאות, אבל יש לה יכולת (ויש יגידו אף אחריות) להוות סמן חברתי. בטח ובטח סדרה פופולרית כמו "פאודה", שהצליחה במשימה המאוד לא פשוטה של להתחבב על מרבית הפלגים בציבור הישראלי השסוע. אפילו בארצות הברית הצבא השמרן לא מפריע לקולנוע להציג כבר מעל 20 שנה נשים שהן פשוט לוחמות, ולא סתם אובייקט מיני (מ"ג'י איי ג'יין", דרך "הממלכה" ו"כוננות עם שחר" ועד "מייגן לוי"). והנה דווקא כשהיתה הזדמנות לטלוויזיה בישראל להתוות את הדרך ולספר סיפור חדש, היא פספסה אותה, ובגדול. אם אפילו יוצרי סדרה בדיונית על צה"ל לא מסוגלים להבין שהעולם השתנה, לא פלא שראשי הצבא עדיין מתקשים לדמיין אישה בתוך טנק.

‍

איך סרטי ה"גבר־גבר" שומרים על רלוונטיות בעידן MeToo?
‍

זוכרים אך זה היה להיות גבר בניינטיז? כולנו היינו מאצ'ואים אולטרה־אלימים, גברים עם אקדחים שיורים והורגים גברים אחרים עם אקדחים. ההבדל היחיד בינינו לבינם היה שאנחנו גם תמיד פגענו. לא ככה? והנה ב־2020, בעידן שבו סרטים עושים הכל כדי להציג חזות של עלילה מגדרית שוויונית כדי לא ליצור ניכור בקרב קהל נשי, שהאולפנים גילו את קיומו וחשיבותו, עולים שני סרטי־בנים חדשים — "בחורים רעים לתמיד" ו"הג'נטלמנים" — שמרגישים כמו גרעפס מאותה התקופה, בהתרשמות ראשונה לפחות.

"הג'נטלמנים". נראה כמו קאמבק למותג היפר־גברי מהניינטיז, בפועל מדובר ביצירה פמיניסטית.
‍צילום: Ascot Elite Entertainment Group
‍

"בחורים רעים" (1995) היה סרט הביכורים של הבמאי מייקל ביי ומה שהפך את וויל סמית לכוכב קולנוע בינלאומי. ביי, שברזומה שלו לפני כן היו קליפים ועבודות ל"פלייבוי", הציג בו חזון היפר־גברי שהפך לסימן ההיכר וההצלחה שלו בעשר השנים הבאות: הגברים מצילים את העולם, בשעה שהנשים רוקדות בביקיני (או בוכות בבית).

ריצ'י ערך את בכורתו מעט אחר כך, עם "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" מ־1998, והמשיך עם "סנאץ'" ו"רוקנרולה" — סרטי חבר'ה, שהציגו את עולם הגנגסטרים כמועדון בחורים שאוהבים לשתות, להשתובב, להתלוצץ, לשדוד, לענות ולהרוג. בסרטי האחווה הגברית של ריצ'י לא היה מקום לנשים.

אבל הזמנים, כאמור, השתנו. ולא רק אנשי הקולנוע התבגרו, אלא גם הקהל שלהם. "בחורים רעים לתמיד" ו"הג'נטלמנים" אולי נראים מבחוץ כמו קאמבק מאוחר למותגי העבר, אבל צפייה בהם חושפת שמדובר לא סתם בפלאשבק נוסטלגי, אלא גם במבט מעט בוגר יותר על המורשת שלהם.

וויל סמית חגג באחרונה 50. מתיו מקונוהיי, שמככב ב"הג'נטלמנים", חגג 50 כמה שבועות אחריו. גאי ריצ'י כבר בן 51. שלושתם נשואים ובעלי משפחה, כך ששלושתם לא זקוקים למנהלי השיווק של האולפנים כדי להבין שהסיפורים שסיפרו כרווקים בני 25 בשנות התשעים כבר לא רלוונטיים לימינו. וכך, גם "בחורים רעים לתמיד" (שמתמקד בשוטרים) ו"הג'נטלמנים" (שמספר על פושעים) מספרים סיפור עם מהלך דומה: הגברים נכנסים לצרות, אבל בנות הזוג שלהן הן אלה שיחלצו אותם מהתסבוכת. בשני הסרטים סוף הסרט חושף שהמוח מאחורי פיצוח העלילה הוא של אשה.

מבט ציני על הסרטים ינסה לטעון שזו מחשבה מסחרית; שבעוד שבשנות השמונים והתשעים סרטים הופקו עבור קהל יעד מוגדר ואחיד (גברים או נשים, שחורים או לבנים), כיום השוק הגלובלי זקוק לתכנים שפונים לקהל רחב ככל האפשר. כדי ליצור להיטי ענק, הסרטים חייבים לעבוד גם וגם. העניין הוא שהטוויסט הנשי בשני הסרטים מוסתר מעיני הצופים הפוטנציאליים ואין לו זכר בפוסטרים או בטריילרים — אולי כי המפיקים פחדו להבריח את הבנים מהקולנוע.

ואולי פשוט היוצרים פשוט עברו תהליך טבעי של התבגרות והתברגנות. תהליך שעוברים רוב הגברים בעולם בין גיל 30 ל־50, בתוספת הניואנסים של המהפכות הפמיניטיות של שני העשורים האחרונים. שלא במפתיע שני הסרטים עוסקים בילדים רעים מזדקנים שמתלבטים אם לחזור למוטב ולוותר על חיי האדרנלין לטובת זוגיות ומשפחה. בגיל 50 פלוס גם למאצ'ואים אין כבר כוח לעצמם — בין אם הם שוטרים, סוחרי סמים, שחקנים או במאים. הם מכירים את זה מהבית, ועכשיו הם גם מביאים את זה לסרטים. ואולי הם בכלל לא נאורים יותר, רק עייפים יותר, והם רוצים שעכשיו הנשים ינהלו קצת את העסקים.

‍