גבר גבר

במגפוני־מוקסין בלתי אפשריים, בחולצת הוואי צהובה שנלקחה מאיזה סט של קומדיית נעורים אדיוטית, עם רצועת שעון של חולי שיגרון ואבזם חגורה של רפי נלסון — בראד פיט מפגין ב"היו זמנים בהוליווד" מופע מפעים של קוּליות גברית שלא רואים כמותה יותר.

70 השניות שבהן הוא נוהג בקדילק ברחובות לוס אנג'לס, סתם נוהג, ללא תכלית, מתנועע לצלילי לוס בראבוס, יד נונשלנטית על ההגה, יד אגבית על החלון, במשקפי טייסים ושיער מתבדר — 70 השניות האלה הן חגיגת גבריות משוחררת, בוטחת בעצמה, שחשבנו שאיננה עוד.

לרגעים זה כה מוגזם עד שנראה כאילו קוונטין טרנטינו השתעשע: בואו נעמיד את פיט במבחן קלישאות המאצ'ואיזם הגדול ונראה מה יקרה. במהלך הסרט פיט, לוחם בדימוס ששמועות גורסות שהרג את אשתו, גם הולך מכות נגד ברוס לי (ומנצח!), גם מאלף פיטבול אימתני בקרוואן המטונף שלו וגם מתמודד עם שלושה פורצים חמושים. לקינוח הוא עומד על גג המשקיף על הוליווד ומתקן ללא חולצה אנטנה שיצאה מכיוון — אלגוריה לגבר שלעולם אינו מאבד כיוון.

כן, בראד פיט נאה באופן נדיר. אבל זה לא חדש, ולא מספיק. כדי להבין איך מתכון בטוח להתרסקות נהפך לדמות שתיחרט בתולדות הקולנוע, צריך לצפות בסצנה שבה פוסיקט, נערה היפית מהממת ולבושה במשורה, מציעה לו מציצה אגב נהיגה. פיט סוטה כאן לרגע ממסלול המאצ'ו ומסרב לה, כי פוסיקט מתחת לגיל החוקי (וזה בסרט המבוסס על פרשה מחייו של רומן פולנסקי).

טרנטינו ופיט השכילו ליצור דמות שהיא שיר הלל לגבריות ההוליוודית הישנה, אבל עם טוויסט מעודכן: היא נטולת עניין ביחסים רומנטיים או מיניים. אפשר לומר שהדמות המסוקסת למעשה מסורסת. אבל אפשר גם לומר שפיט ברא מחדש את הגבר ההוליוודי. הוא אינו חייב להיות פגיע, נוירוטי או מדוכדך. מספיק שיציית לחוקים החדשים. אוסקר זה המינימום.

‍