סיור בשכונה בימים הגשומים של ראשית השבוע מבהיר שלא הרבה השתנה בכמעט 30 השנה שחלפו מאז סייר בה יצחק רבין כראש ממשלה, והשווה אותה למחנה הפליטים הפלסטיני ג'בליה. השכונה מוזנחת באופן שמפתיע לגלות שעוד קיים באזור כל כך מרכזי. גגות הבתים מכוסים משטחי ברזל ובדי יוטה, בניסיון כושל למנוע נזילות. יחידות המגורים, שקשה לכנותן בתים, בנויות האחת על האחרת, טלאי על טלאי, חלק מהן נשענות על מבנים ערביים ישנים ומתפוררים, אחרות נראות כמו מחסנים נטושים. מה שנראה ככניסה לבית אחד מתגלה מקרוב כמקום שבו חיות ארבע־חמש משפחות בצפיפות גדולה. כולם מסכימים שפינוי הכרחי כאן, השאלה באיזה מחיר?

קורות הסכסוך בין תושבי כפר שלם למדינה נעוצים בלידתה בחטא של השכונה, על חורבות הכפר הפלסטיני סלמה, אחד הגדולים בארץ, שתושביו ברחו ממנו ב־1948. עם קום המדינה יושבו בשטח פליטים יהודים מיפו ועולים חדשים יוצאי מדינות האסלאם. אך המדינה לא טרחה להסדיר את המקום למגורים עד שנות השישים, כשנחקק חוק "פינוי בינוי", ואז החלה בהרס שרידי הכפר הערבי הריק מיושביו כדי להכשיר את הקרקע לבינוי חדש.

באותה התקופה הועברו קרקעות ההתיישבות בארץ, ובהן אלו של כפר שלם, לניהולה של רשות מקרקעי ישראל, ונעשה תהליך להסדרת זכויות התושבים. וכאן מתחילה הבעיה. תושבי השכונה טוענים כי המוסדות דאגו להכשיר את זכויות התושבים רק בשכונות החזקות, ואילו העולים החדשים ומעוטי היכולת שאכלסו את כפר שלם נותרו ללא זכויות, לא רשומים בטאבו ולא מוגדרים בעלי הבתים שבהם גרו שנים. "תושבים אשר בשנות החמישים והשישים היו 'בצד הנכון' קיבלו נכסי נפקדים במחירים של מכירת חיסול ולאחר מכן נרשמה הקרקע על שמם", נכתב בתביעה שהגישו ב־2018 תושבי השכונה. "בניגוד אליהם, תושבים אשר המדינה היתה מעוניינת פחות ביקרם לא קיבלו אפשרות לרכוש את הקרקעות, מה שהותיר אותם ואת צאצאיהם בסטטוס של פולשים לאדמות שעליהן הם יושבים מאז קום המדינה".

"המדינה העלתה את האנשים לאדמה הזאת כשהערבים ברחו ב־48'. אמרו להם להיכנס לבתים שלהם, ושכל אחד ייקח איזה בית שהוא רוצה", אומר יצחקי, שסבתו היתה מראשונות התושבים בשכונה. "המתיישבים לא ידעו את הזכויות שלהם, הם היו עולים חדשים, וחלק מהם לא ידעו בכלל קרוא וכתוב. מי ידע בכלל שיש דבר כזה, טאבו. הם היו תמימים והמדינה ניצלה את זה".

ב־1969 הוכרז מתחם כפר שלם אזור שיקום. מאז ועד תחילת שנות התשעים נעשו ניסיונות פינוי בכוח של התושבים מהמתחם — אחד מהם, שבו נהרג התושב שמעון יהושע מירי שוטרים, נהפך לסמל לאי־שוויון מעמדי ועדתי בישראל והצית מחאה חריפה בראשית שנות השמונים. ב־1993, לאחר ביקורו של רבין, גיבש משרד השיכון קריטריונים חדשים לפיצוי התושבים, והחלו להתנהל פינויים מרצון של התושבים, שבמסגרתם קיבלו המפונים מגרשים פנויים, אולם לאחר רצח רבין התהליך נפסק. בתחילת שנות ה־2000 התקיימו דיונים שונים בנושא הפיצויים למפוני כפר שלם, אך כל ההחלטות שהתקבלו רק הרעו את תנאי הפיצויים. וכך כל כמה שנים המאבק מתחדש — חברות הבנייה חלמיש ואחר כך אזורים מנסות לפנות בכוח את התושבים, ונתקלות במחאות, מהומות, הפגנות ועתירות. וחוזר חלילה.

עד שהגיעה הרכבת הקלה. ב־2017 פרסמה נת"ע את מתווה הקו הסגול, שאמור להיפתח ב־2026. הקו יחבר בין תחנת רכבת מרכז (סבידור) בתל אביב, הרחובות בן יהודה ואלנבי ומחלף אלוף שדה, כולל זרוע שתתפצל למרכז הרפואי שיבא וקריית אונו, וזרוע אחרת שתנוע לאורך כביש 461 עד אור יהודה ויהוד־מונוסון, ותחצה את כפר שלם — רצועה ברוחב של 40 מטר ובאורך של 350 מטר תיגדע מלב השכונה, ו־80 הנחלות שיושבות עליה יופקעו.

"ביום בהיר אחד קיבלנו צווי פינוי", מספרת קובריגה־שרעבי. "לתהליך הפקעת קרקע יש ארבעה שלבים מסודרים, אבל במקרה שלנו התהליך נעשה שלא כדין ואף אחד מהשלבים לא יושם. בפועל באפריל 2018 קיבלנו צווי פינוי ללא הודעה מוקדמת, ובהם נכתב שבפברואר עלינו להתפנות לטובת הקמת הקו הסגול. מעולם לא באו לדבר איתנו ולהסביר לנו, הכל נעשה מהרגע להרגע אפילו שהמדינה יודעת כבר עשור שהמהלך הזה צפוי".

באוקטובר 2018 תבעו תושבי כפר שלם את נת"ע בטענה כי היא מנסה לפנותם מבתיהם תוך מתן פיצוי נמוך מאוד וללא דיור חלופי. את התושבים מייצג אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים והיקרים ביותר במדינה — הרצוג פוקס נאמן. "ערכנו מגבית בין התושבים כדי לממן את זה", מסביר אחד התושבים. "אנחנו מעדיפים לקבל ייצוג הולם ויקר מאשר ייצוג לא טוב".

עיקר המחלוקת בין נת"ע לתושבים נוגע לשאלה מי זכאי לקבל פיצויים ובאיזה גובה. התושבים דורשים פיצוי של בית כנגד בית, בעוד נת"ע טוענת שלרובם אין בכלל זכויות רשומות בקרקע, ולכן היא מוכנה להעניק רק פיצוי סמלי לפנים משורת הדין.

"הנהלת נת"ע מבינה שזו סיטואציה מורכבת ולכן הודענו שלפנים משורת הדין נפצה את כל מי שגר ברציפות בכפר שלם מ־1970 ואילך, ושאין לו דירה נוספת, מה שנקרא 'ותיקי השכונה'", מסבירה עו"ד ענבל קנקה, מנהלת אגף מקרקעין בנת"ע. "התושבים האלו יהיו זכאים לפיצויים בשווי של דירת שלושה חדרים באזור, מה שלהערכתנו עומד על סכום של כ־1.5 מיליון שקל. תושבים שגרים בכפר שלם בחמש השנים שקדמו לאישור התוכנית בשנת 2017 יקבלו מאיתנו פיצוי בגובה שנתיים דמי שכירות של דירת 4-3 חדרים באזור כפר שלם, כ־4,500–5,500 שקל בחודש (כלומר 108–132 אלף סך הכל, נ"צ) ותשלום בגין שווי המבנים ללא רכיב הקרקע".

העמדה של נת"ע ברורה — בעוד התושבים מנסים לייצר קו דמיון בין כלל המיועדים לפינוי, מבחינתה יש הבדלים שצריכים להילקח בחשבון בין מבוגרים שחיים כל חייהם בשכונה לבין צעירים שבנו את ביתם שם בשנים האחרונות. "אף אחד לא מקבל שום דבר בחינם, אני לא מכירה אנשים שאבא שלהם נתן להם את השטח בחצר ואמר להם 'בואו לבנות כאן'", אומרת קנקה. "אותם צעירים בני 30 פלוס שהקימו את הבית שלהם בכפר שלם לפני 5–7 שנים לא שונים ממישהו שיחליט יום אחד לבנות בית בכיכר המדינה ואז ידרוש פיצויים. נת"ע לא מתכוונת לזרוק אף אחד לרחוב, אבל צריך להבין שאנחנו לא חיים במדינה שבה הגיוני לתת בתים בחינם. הסיפור של כפר שלם הוא לא סיפור אחד. המדינה מוכנה לפצות את התושבים הוותיקים שיושבו על ידה עם קום המדינה ונמצאים שם ברצף במשך 50 שנה ויותר. כל האחרים שהתיישבו במבנים בשנים האחרונות וללא זיקה שורשית לקרקע יקבלו פיצוי נמוך יותר, שהוא עדיין פיצוי נדיב מאוד שאין לו אח ורע בכל הליך פינוי אחר במדינה".

אלא שלפי התושבים, הוויכוח לא נגמר בהגדרה מי זכאי לפיצוי, אלא גם בגובה הפיצוי למי שמוכר כזכאי. "כרגע הסכום ההתחלתי שמדובר עליו הוא לפי שווי שוק של דירת שלושה חדרים בדרום תל אביב. אבל רוב המשפחות בכפר הן משפחות מרובות ילדים, עם 3–5 ילדים למשפחה", מסבירה קובריגה־שרעבי, שנשואה ליליד השכונה, נכד לראשוני המתיישבים מקום המדינה. "בבית שלי, למשל, יש שש נפשות, ולכל אחד מהילדים שלי יש חדר. למה אני צריכה לרדת לפיצוי בשווי דירת שלושה חדרים? אני מבקשת בית מול בית, לקחתם לנו קורת גג, אז תתנו לנו קורת גג. לא ביקשתי פיצוי לפי וילה בכפר שמריהו, אבל דירת חמישה חדרים זה המינימום שאני צריכה לקבל".

בשבועות האחרונים הגיעה הדרמה בשכונה לנקודת רתיחה. מועד הפינוי נקבע ל־1 במרץ, יום לפני הבחירות לכנסת. עד אז אף אחד לא רוצה סצנות של פינוי תושבים בכוח. אחריהן, מוסדות המדינה ישקעו בתרדמת. עכשיו זה חלון הזמנים הקריטי להשפיע.

"מבחינתנו פינוי יהיה פה בכוח", מאיימת קובריגה־שרעבי. "ואני הקול השפוי בכפר, רוב האנשים פה הם כאלה שאין להם מה להפסיד, כאלה שכבר הודיעו לי שהם מצוידים עם בלוני גז בתוך הבתים שלהם. המדינה צריכה להבין שיש פה אוכלוסייה שאין לה מה להפסיד וזה יהיה יותר גרוע מההתנתקות. אני מדברת עם תושבים והם אומרים לי בקול רגוע: 'אם מישהו מוציא אותי מפה, אני אקח אותו איתי ביחד. אני אתן להם את הקרקע — אבל שיזכרו טוב מה עשו פה'".

בתחילת השנה, שנה ושלושה חודשים לאחר הגשת התביעות, הורה משרד התחבורה למועצת רשות מקרקעי ישראל לנהל מו"מ עם תושבי שכונת כפר שלם על הפיצויים. שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' אמר אז כי "יש לעשות זאת תוך רגישות חברתית ועשיית צדק. הפיצויים שלהם היו זכאים התושבים, שאותם היו מקבלים בהתאם לפסיקת בית המשפט, היו זניחים ולא מאפשרים חלופה ראויה לתושבים שיפונו".

"סמוטריץ' הוא ממפוני ההתיישבות ביהודה ושומרון, הוא מבין אותנו", אומרת קובריגה־שרעבי. "השאלה היחידה שלי היא במה שונה יהודי תל־אביבי מיהודי מיהודה ושומרון? אין הבדל. זו אותה ההתיישבות. ברור לי שגם סמוטריץ' ישכח אותנו יום אחרי הבחירות, כמו שכחלון לפניו לא זכר אותנו, ועוד רבים לפני שניהם. בשורה התחתונה אנחנו נתפנה מפה. כולנו רוצים התחלה חדשה, בלי לחיות תחת האיום המתמיד לפינוי, אבל דורשים שזה ייעשה בדרך מכובדת והוגנת".

בשבוע האחרון משרד התחבורה העלה הילוך בסדרה של שיחות ליליות עד השעות הקטנות עם התושבים, נציגי נת"ע ונציגי האוצר ומשרד המשפטים. הבסיס לדיונים הוא "מתווה יצחקי", שגיבשה עוד ב־2014 ועדה בראשות יו"ר קבינט הדיור דאז אביגדור יצחקי. לפי המתווה, יש לפצות את המשפחות מהדור הראשון והשני להתיישבות בשכונה (הגדרה שגבולותיה עמומים) בדיור חלופי בשווי של עד 1.7 מיליון שקל, ואת המשפחות הצעירות יותר שבמקום בכמה מאות אלפי שקלים.

משרד התחבורה חותר להרחיב את המתווה כדי להגדיל את הפיצויים, עם זאת לא צפויים בו שינויים דרמטיים. ככלל, מי שיוגדרו בני הדור הראשון והשני יקבלו פיצוי של דירה כנגד דירה, וגובה הפיצוי ייקבע באמצעות שמאים שיבחנו כל מקרה לגופו. בני הדור השלישי ואילך יקבלו דמי הסתגלות בשווי שכירות לשלוש שנים.

אבל אין מה למהר לשמוח. בסביבת משרד התחבורה יש כאלה שמתעקשים כי למרות המילים היפות, לסמוטריץ' אין באמת כוונה לפתור את הסבך בשלהי הקדנציה שלו, והוא יעדיף לדחות בחודש את ההכרעה בנושא. בזמן הזה הממשלה תתחלף, עיכוב הפינוי יהיה כורח המציאות ובעיקר — הבעיה כבר תתגלגל לפתחו של מישהו אחר.

עבור התושבים תרחיש כזה יהיה מצער, אבל לא ממש מפתיע. "עכשיו האדמה פה מעניינת מישהו", אומרת אביבה עומרי (65). "במשך שנים אף אחד לא הסתכל עלינו. גגות עפו לנו בגשמים ואף אחד לא עזר לנו, לא היו ביובים או תשתיות. ההורים שלי התיישבו פה, אני גדלתי פה, ועד היום אני לא יודעת איך שרדנו. זה היה סבל רב ואני עד היום לא ממש מסתובבת בשכונה יותר מדי, אין לי מה לחפש כאן ברחובות המוזנחים. המדינה היתה יכולה לגמור עם כל כפר שלם כבר מזמן. בשנות התשעים היו כאן פינויים מכבדים שנפסקו, ואנחנו נשארנו כאן נטושים".