"אני מקדם לא רק עשייה מפעם, אלא גם ערכים"

גדלתי בכפר מעש ולדוד שלי, שגר לידנו, היתה חווה. אבל לא סתם חווה, היו בה מועדון רכיבה ומעין פאב שהוקדש לרכיבה ולסוסים, מלא בחפצים כמו אוכפים ופרסות, כמו שרואים במערבונים. בסוסים לא ממש התעסקתי, אבל ביליתי בפאב המון שעות. שם נטמן הזרע שפרח בגיל 40.

כמו כולם עבדתי בעבודה מסודרת. במשך כמה שנים טובות שירתי כקצין בקבע בסיירת מטכ"ל. כשהשתחררתי עבדתי כעורך וידיאו ועסקתי גם באנימציה ממוחשבת. בשלב מסוים הרגשתי שדי, מיציתי. אולי זה משבר גיל 40. התפטרתי והייתי מובטל כמעט שנה, פשוט לא יכולתי להמשיך. כמה שנים קודם לכן, כשבנינו את הבית בקדימה, השארתי חדר ריק בקומת הקרקע והיה לי ברור שיום אחד זה יהיה חלל עבודה, רק לא היה ברור איזו. בתקופת האבטלה התחלתי ליצוק בו תוכן, קונה עוד מכונה ועוד כלי ומרחיב עוד קצת, עד שהתגבשתי על סוסי הנדנדה.

שנתיים־שלוש לפני שפתחתי את בית המלאכה, בני האמצעי ערד ביקש סוס נדנדה במתנה ליום הולדתו הרביעי. בניתי לו סוס, שהוא בעצם האבא של כל מה שקורה פה. ממנו נוצרו השבלונות לכל הסוסים שיבואו.
בתקופת האבטלה, כשחיפשתי מה לעשות, החלטתי שזה יהיה העסק שלי — סוסי נדנדה שרק אני בונה, ביד, מההתחלה ועד הסוף, בלי חיתוכי לייזר ומכונות CNC או קבלני משנה. עברתי חודשים רבים שבהם אף אחד לא בא לעסק. אנחנו יושבים בקצה סמטה בקצה קדימה, אפילו לא על דרך ראשית. שברתי את הראש איך לגרום לאנשים לשמוע עליי, ואז עלה הרעיון לבנות את סוס הנדנדה הגדול בעולם.

כן. הרעיון התחיל להתגלגל וראיתי שזה לא כל כך מסובך. הסוס עשוי מאלפי חלקים קטנים. הזמנו ילדים לסדנה, וכל ילד יצר בעצמו חלק קטן וחיבר אותו פיזית לסוס. והצלחנו! קיבלנו הכרה מגינס ששברנו שיא. עד היום הסוס ניצב בגאווה פה בחזית הבית. גובהו שישה מטרים, רוחבו כשלושה מטרים והוא שוקל יותר משתי טונות.

בארבע השנים הראשונות, שהיו לחוצות ואינטנסיביות, יצרתי רק סוסי נדנדה, עד שהבנתי שאי אפשר לבסס הכנסה של משפחה רק על מכירת סוסים. התחלתי לחפש דרכים להרחיב את פעילות בית המלאכה. בשלב ראשון נולדו סדנאות לילדים. ילדים באים לפה ובונים בעצמם צעצועי עץ: בונים רפליקה, עובדים עם פטיש ומברגה ומלטשים. בשלב מאוחר יותר פתחנו גם סדנאות למבוגרים, בייחוד לזוגות. עושים בעיקר סוסים, אבל גם שידות, שרפרפים ושולחנות.

אני לוקח חתיכת עץ, מצייר ביד חופשית את צורת הסוס וחותך. אחר כך אני מחזיק את החלק ביד, מסתכל עליו ושוב משייף וחותך ומשייף וחותך עד שאני מקבל מה שרציתי.

אני יצירתי וטכני מאוד. מגיל צעיר אני יוצר ובונה דברים, וכנער אפילו בניתי לעצמי גלשני גלים.

קצת יותר מאלף.

יש כאלה שמתעסקים בגילוף ומעניקים לסוס פנים. אבל אני לא מתעסק בזה. כשאתה מצייר פרצוף לסוס זה גם קצת ילדותי וגם נותן לו אופי והבעה מסוימים. אבל כשהוא רק סילואטה, כל אחד רואה בו משהו אחר, זה נקי וסמלי, ובעיניי גם נכון יותר.

זה מתחיל מסוס פשוט שמתאים לילד עד גיל שנתיים ועשוי מעץ סנדוויץ' ליבנה.
משם עולים לסוס הכי נמכר, לילדים בגילי 4–5: סוס שבא בכמה צורות בהתאם לתנוחה של הסוס וסוג העץ, לזה אני משתמש בדרך כלל באורן.
נוסף עליהם, יש סוסים קצת יותר גדולים, לילדים בגילי 6–8, שעשויים מעצים יקרים יותר כמו מהגוני, בוק, אלון או אגוז; יש סוס עמידה, שקצת נראה כמו סגוואיי; סוס לתאומים, שהוא בעצם שני סוסים הניצבים זה מול זה על אותו זוג מגלשיים; ויש גם סוס למבוגרים.

כן. לא מכרתי הרבה כאלה. אולי רק ארבעה־חמישה, אבל הם מגניבים לגמרי. הם גם יקרים מאוד.

מ־1,200 שקל לסוס הכי פשוט ועד 10,000 שקל לסוס למבוגרים מעץ איכותי.

אני מחפש אנשים שמעריכים את עבודת היד ואת הקשר הנוסטלגי. יש סבא שבא אליי בכל פעם שנולד לו נכד ובונה לו סוס עם הקדשה אישית.

כשהייתי בן שלוש בערך נכוויתי ביד מסיר שנפל, וכפיצוי קנו לי סוס נדנדה. זה כל מה שזכרתי מהסיפור. אבל אחרי שהתחלתי עם העסק פתאום צצו עוד ועוד תמונות מהילדות שלי עם סוס, ואפילו תמונה של סבא שלי עם סוס נדנדה כשהיה ילד.

אני לא ממש מכוון לזה, אבל כל מה שאני מתעסק בו הוא סביב העולם של פעם. אני מתעסק בטכניקות עבודה וכלים של פעם, כמו משרטים (מעין מחוגה עם חוד שחורץ) ומקדחי יד. בסופו של דבר, אני איש טכני ושל עשייה בידיים.
העולם הדיגיטלי התאים לי מאוד כשעבדתי כעורך וידיאו, אבל בנגרייה אתה גורם לדברים לקרום עור וגידים פיזית ממש. אתה מתעסק עם המון חלקים ובסוף מרכיב אותם יחד. זאת חוויה מאוד־מאוד חזקה.
אבל זו לא רק העשייה עצמה. גם הערכים שאני מנסה לקדם הם של פעם, לעודד ילדים לעבוד בידיים, שיחזיקו פטיש ומברג. אני מלמד אותם לבנות משהו בעצמם.