גדלתי בקיבוץ. היתה אצלנו תחושה חזקה של "והצנע לכת", והמעיל המהודר הזה היה הבגד הכי לא־אופייני שהיה לאמא שלי. זו גם דרך לראות אותה בתור האישה הזוהרת שהיא לא היתה. אחרי שהיא נפטרה מצאתי את עצמי לובשת בגדים שלה. זה כמו להתעטף בזיכרון. אבל את המעיל הזה לא לבשתי מעולם: בכל פעם שאני ניגשת אליו אני מריחה את הסיגריות שלה ומתחלחלת. מצד אחד אני לא יכולה ללבוש אותו, ומצד שני גם לא להיפרד ממנו: אני תולה אותו בנפרד מהמעילים האחרים, במין אקס־טריטוריה, בתקווה שריח הסיגריות ייעלם ושאולי פעם אלבש אותו. אפילו כתבתי עליו בספר האחרון שלי, "שנות העשרים".

אני מאוד אוהבת מעילים וז'קטים, יש בהם משהו עוטף ומגונן. אני לובשת הרבה שחור, ומרגישה תמיד שזה סוג של שריון — תחושה של מרדנות נעורים, ניסיון לשוות לעצמך מראה דרמטי מאוד, ומנגד גם ממסך. כשהייתי טינאג'יירית הייתי גותית בלב, אבל בפועל לבשתי בעיקר ג'ינסים וחולצות גזורות. אני שונאת מדים ואחידות.