ביקורת בונה

אחד שיודע. והוא אמר שצריך להתחמש בשימורים – דחוף. פרונטו. אני, אדם שמחזיק באמתחתו אייפד פרו, אשה צעירה עם השכלה אקדמית, עמדתי בתור הארוך בסופרמרקט וקניתי חמישה קילו שימורי תירס. כשהמשכתי משם לסופר־פארם, כבר היתה בהלה של ממש. אנשים הטיחו זה בזה תיקים וצווחו בפראות, כי בדיוק נגמרו מסכות הכירורגים. בבת אחת חדרה בהלה עתיקה לתוך היומיום שלנו: בהלת המגפה. הפחד מהמוות זקף את ראשו.

אי אפשר להדחיק את זה כ"משהו שיש איפשהו בסין", כי סין נמצאת בכל פינה בבית שלנו. בדואר ממתינות לי חמש חבילות של שטויות שקניתי בעליאקספרס, כל אחת מהן פצצה מתקתקת. הסינים שאנחנו אוהבים כשהם שולחים לנו כיסוי לאייפד בשקל, הסינים שאנחנו מתעלמים מקיומם כשהם נופלים מפיגומים, הסינים האלה הם עכשיו אויבי הציבור מספר אחת. כל פועל שמגיח מתוך חפירות הרכבת הקלה הוא איום מהלך.

כשניחוח המוות באוויר, הגזענות פורחת. לא במקרה האנשים הגזענים ביותר שפגשנו מימינו הם קשישים. סבתא שלכם למשל, שיודעת שהמטפלת הסיעודית מהפיליפינים שוב גנבה ממנה, וממילא היא מתייחסת אליה כאל שפחה חרופה. לקשישים כבר לא אכפת. הם בדקה התשעים לחייהם, תכף הכל נגמר. זה מפחיד, ומה יש להם להפסיד? יזרקו אותם מהקבוצת פייסבוק?
וכמו קשישינו, כך אנחנו תחת איום הקורונה. לא אכפת לנו שהסינים ימותו, רק שלא ייקחו אותנו איתם. 298,000,000 תוצאות חיפוש בגוגל מאשימות את הסינים שהביאו את הקורונה כי אכלו מרק עטלפים. איכס, איזה גועל נפש זה לאכול עטלף. זה, יחד עם זלילת החרג'וקים שהביאה עלינו את הסארס, פשוט מוכיח סופית שכל המלוכסנים האלה לא מפותחים, תוקעי רמשים, סוטים מגעילים ומפיצי מחלות. טפו. עד שהדחקנו כל כך יפה את המוות, עד שהתנחמנו במחשבה שאם הקשית שהשתמשנו בה תשרוד אלפי שנים אז אולי גם אנחנו. הופ, הכל יורד לטמיון עם העטלף הראשון.

הפיצוי שלנו הוא דיבור גזעני. איזה כיף זה להיות גזענים? כמו עישון סיגריה מאחורי שיח בתיכון. מענג, אסור, אפילו מסוכן. תענוג שחשאיותו רק מגבירה את עוצמתו. ממש כך, גם התמכרות לגזענות מבוססת על שני אנשים לפחות שנפגשים בשקט ומתחילים לפתוח על כל עם, עדה, מגדר וקהילת רשת.

ובמה שונה גזענות של מגפה משיחות שגרה בנוסח "האשכנזים הביאו קונצרטים והמזרחים דרבוקות"? המגפה היא תירוץ. היא פיקוח נפש שדוחה איפוק. כשהקורונה דוהרת בטיסה ישירה לישראל, לכל הגזענים יש עילה להרים ראש ולהסיר עכבות — לא לבד כמשוקצים, אלא יחד, מערכתית, כחברה. כמו יום הגיבוש המוצלח בעולם, כמו חברת הייטק שמטיסה את עובדיה לנופש דה־לוקס באירופה והם לרגע שוב אוהבים זה את זה, כך אנחנו כולנו מול המגפה נהפכים שוב לישראל הנקייה והטובה. אולי יש לנו עניין עם דרבוקות וקונצרטים, אולי נפקפק ביהדות של יוצאי חבר העמים ואתיופיה, אבל אנחנו בחיים, בחיים, בחיים לא נאכל עטלף. טפי.