קודם כל הכלים עשויים מחומר טבעי, כמו עץ, עור וגידים. זה סאונד שאי אפשר לשחזר במתכת ובפלסטיק, והוא נוגע בנשמה. חוץ מזה מוזיקה מערבית מנוגנת בסולמות של שבעה צלילים, בעוד שאצלנו יש סולם פנטטוני של חמישה צלילים, שנבנה בהתאם לחמש אצבעות כף היד. לכן המוזיקה נשמעת גבוהה מאוד, כמעט צורמת למי שלא רגיל אליה.

כמובן. צֵ'פָרָה זו מוזיקה לחגיגות. היא קצבית מאוד ומזכירה מוזיקת חפלות מזרחית. פוּקֵרָה היא מוזיקה שמקורה בעידוד ובדרבון לפני יציאה לקרב ומשמשת כיום גם להילול הנופלים ולחיזוק המורשת והגבורה האתיופיים. היא נשמעת קצת כמו ראפ, עם קצב מהיר ואחיד. עוד סגנון הוא שִׁילַלָּה, שהיא מוזיקת קינה עצובה ונוגה שבעיקר מנוגנת בחליל. וישנה גם מוזיקה עממית שנקראת "אָזְמָרִי", ובה יש נגן יחיד שמנגן בליווי זמר וכל סובביו נותנים לו קצב עם מחיאות כפיים. זו מוזיקה שלרוב נשמרת לאירועים מכובדים.

אולי הכי בולט הוא הקְרָר, מעין נבל או גיטרה עם שישה מיתרים שמזוהה עם המוזיקה הטיגרית. במסורת האמהרית נפוצים יותר הווָאֹשִינְט, שהוא חליל במבוק, ומֶסִּינְקוֹ שדומה לכינור, אך יש בו רק מיתר אחד.

גדלתי בכפר בצפון אתיופיה, שבו מוזיקה נחשבה חלק חשוב בהווי באירועים, אבל לא אמנות. מופעי מוזיקה, למשל, לא היו. הכפריים היהודים ראו את התחום כתרבות ירודה, ואת מי שעוסק בו כאדם שנכשל. רק כשעזבנו לעיר הגדולה דברק, שמעתי פעם ראשונה מוזיקה מוקלטת ברדיו ובבתי הקפה.

כן. ככל שנחשפתי יותר למוזיקה, עניין אותי לנתח מה יש בתוכה ומה אני שומע. גיליתי שיש לי שמיעה אבסולוטית. היה אז כוכב גדול באתיופיה שקראו לו אקלירו, והלהיטים שלו כל הזמן התנגנו לי בראש. עד היום השירים שלו מלווים אותי ובגללו בחרתי לנגן בקלידים.

אחרי דברק המשכנו במסע לישראל דרך סודן, אבל הסודנים סגרו אותנו במחנה של הצלב האדום למשך שלוש שנים. שם היה מבוגר שאסף סביבו ילדים, לימד אותנו אנגלית וחשבון ותוך כדי שר שירי עם כדי להעביר את הזמן. הוא שמע אותי שר, ועודד אותי לקחת חלק במופע שהעלו במחנה. עליתי על הבמה ושרתי קטע קצר, וזו הפעם הראשונה שבאמת נגעתי במוזיקה.

אותי שלחו לפנימייה במעלות. שם ראיתי קלידי צעצוע באיזו חנות, שעלו עשרים שקל. ומאז בכל שיעור שהתבטל רצתי לחדר בפנימייה כדי לנגן, וכשהילדים שיחקו כדורגל, הייתי מסתובב עם ווקמן ושומע מוזיקה אתיופית. למדתי לנגן משמיעה, ובהמשך, כדי להשתפר, קראתי ספרים ומאמרים על מוזיקה מכל העולם כמו ג'אז ואפילו מוזיקה קלאסית.

בתחנה המרכזית בתל אביב כמובן. בכל נסיעה מהבית בקרית מלאכי לפנימייה, הייתי קופץ לחנות של זהבה ברחוב סלמה.

במהלך השירות הצבאי אירגנתי מופעים במועדונים עם זמרים בולטים בעדה, ומשם זה התפתח להרכב עם נגנים קבועים שהייתי מופיע איתו גם בחתונות ובאירועים. הם ניגנו על כלים אתיופיים קלאסיים ואני על קלידים מודרניים. בהתחלה היינו מתלהבים ועושים קצת רעש מול הקצב, אבל אנשים עיקמו פרצוף, כי החיבור בין הקלידים למוזיקה האתיופית לא עבד. אז כל הזמן חשבתי לעצמי "איך אני מחבר את זה?", חיפשתי דרך לכוון את הכלים כך שהסולם שלהם יתחבר עם הקלידים שלי, לבנות נוסחה שתעזור להם לנגן איתי בצורה מדויקת.

התחלתי לשחק עם הכלים. קח לדוגמא את החלילים. אלו כלים שמי שבנה אותם לא עבד עם תוכנית, הוא לא ידע בדיוק איפה לקדוח חור ואיך בדיוק הצלילים צריכים להישמע. לכן, הם תמיד קצת מזייפים, מה שמקשה על היכולת לנגן בהם לצד כלים מודרניים. הסולם שבו החליל מנגן נמדד במרחק שבין החורים. הרגשתי שאני חייב למצוא נוסחה מתמטית איך לקדוח את החורים במדויק כדי לאפיין את הסולם בהתאם לסולם המערבי, אז התחלתי ניסוי וטעייה.

קדחתי קני במבוק והשוויתי אותם לחלילים שהביאו לי מאתיופיה, וכך דייקתי אותם יותר ויותר כדי להגיע לנוסחה מדויקת, שהיא בעצם סדרה חשבונית שמכניסים אליה את המשתנה של אורך החליל, וכך יודעים את המרחק המדויק בין כל חור לחור. הכלים שלי היו מקדחה, מחשבון וסרגל. לא ידעתי לנגן על החלילים ולמדתי לנגן עליהם מתוך צורך. ואז אמרתי לעצמי "אוקיי, למה לא להמשיך גם לכלי מיתר?". עניין אותי איך לקחת דיקט שלם ולעשות ממנו כלי ממש איכותי, כי לחבר כמה דיקטים עם מסמרים זה לא בעיה. ומאז אני מייצר גם כלי מיתר.

קרר, מעין נבל שאופייני למוזיקה הטיגרית.

"בכפר בצפון אתיופיה, שבו גדלתי, מוזיקה נחשבה לתרבות ירודה. המטרה שלי כיום היא לפתח את המוזיקה האתיופית לרמה מקצועית כדי שיהיה ניתן להעלות אותה על הכתב עם תווים ואקורדים וללמד אותה בבתי ספר למוזיקה"

יש לי חמש יחידות במתמטיקה ובאוניברסיטה למדתי ניתוח נתונים. זה לגמרי מספיק, לא צריך פה איזה ידע מיוחד.

אני שואף לבנות את הכלים ברמה הכי אותנטית ונאמנה למקור, אבל יש מגבלות. גידים של בעל חיים אני כבר לא יכול להשיג, אז אני שם מיתרים רגילים כמו גיטרה. אבל כן יש לי מסינקו עם מיתר וקשת משערות סוס, כמו באתיופיה. חוץ מזה, כדי להופיע כמו שצריך אני כן חייב להשתמש בטכנולוגיה שתאפשר חיבור למערכת הגברה.

נכון. אני רוצה לפתח את המוזיקה האתיופית לרמה מקצועית כדי שיהיה ניתן להעלות אותה על הכתב עם תווים ואקורדים, וכך לפתוח אותה לציבור הרחב וגם ללמד אותה בבתי ספר למוזיקה, כמו רימון. יש לי גם פרויקט של כמה שנים טובות של תיעוד תפילות הקייסים — החזנים האתיופים שלא עושים שימוש בטעמי המקרא. חוץ מזה אני מלחין ומעבד יצירות חדשות, ויש לי אולפן משלי שבו אני מקליט זמרים אתיופיים ועושה מיקסים ועיבודים על המחשב.

ביומיום אני עובד סוציאלי שיקומי. בצבא שירתתי כקב"ן, וכיום אני מנהל דיור מוגן של פגועי נפש של עמותת אנוש. החלום שלי הוא לשלב מוזיקה בטיפול, למשל לעשות סדנאות בניית כלים כריפוי בעיסוק.

בעיקר כאלו שאוהבים לנגן לעצמם ולמשפחה ולהיזכר בחיים באתיופיה. הם מגיעים אליי בהופעות ושואלים איפה אפשר לקנות כלי, אז אני בונה להם.

היו מתעניינים, אבל אף פעם לא יצא לי למכור למישהו מחוץ לעדה.