לפני שבועיים התנפלה על החווה של שורגי עוד להקה: ערסים על סוסים. דוהרים במרחבי שדות החיטה, הורסים את שטחי הגידול ואת החיטה שנזרעה לקראת החורף. בחיטה מאכילים את העגלים שברפתות. והגשם האחרון היה הדבר שאבי המשפחה, זאב, חיכה לו יותר מכל. סוף־סוף גשם שייטיב עם הגידולים. אחרי הסוסים הגיעה להקת בעלי הארבע־על־ארבע. כמו ילדים אחרי גשם ראשון, נהגי הג'יפים השתובבו בבוץ, חורצים את האדמה והשדות, נתקעים בחוסר כישרון שמוסווה ברצון לבחון את יכולת החילוץ שלהם.

חוות שורגי היא כנראה אבן שואבת ללהקות. כמה חודשים קודם הסתערה על החווה להקה מזן אחר, דווקא כזו שאמורה להגן עליה מרוכבי סוסים וג'יפים: שישה טנדרים עמוסי שוטרים בלבוש אזרחי ולוחמי מג"ב. הקצין שבראשם התייצב בשער החווה והורה לזאב לפתוח אותו. לדברי שורגי, צו שופט לא היה.

שעתיים השוטרים הפכו את המתחם, ולא מצאו כלום. אבל לפני שהסתלקו סיפרו לשורגי שהיה מידע שהחווה משמשת לגידול סמים. בני המשפחה מתלוננים שכשהם מזעיקים את המשטרה לסייע מול תקיפות הסוסים והארבע־על־ארבע, הסיוע מבושש להגיע. כשאביעד, בנו של זאב, מבקש לתת להם צילומים של רוכבי הסוסים וכלי הרכב, כולל מספרי רישוי, במשטרה מודים לו בנימוס שיעזוב אותם בשקט. "אתה מבקש מהרוכבים לעבור לשביל, רק שלא ירכבו בשטח החקלאי, אבל הם? דוחפים אותך ומאיימים. בסוף אתה קולט את העניין ומבין שאין טעם לקרוא למשטרה", אומר אביעד.

כל זה הוא רקע לשגרת החיים בחווה החקלאית המאוד לא שגרתית של משפחת שורגי. המשפחה חיה בחווה כבר 75 שנה, ולא יודעת כמה זמן עוד תוכל לגור בה. כי הלהקה האגרסיבית והנחושה מכולן היא רשויות המדינה, שמאגפות מכל עבר, חוסמות ומכווצות את שטחי המחיה שנה אחרי שנה.

שורגי היא משפחה דתית. כיפות סרוגות. "דוד שלי, ליפא, היה הראשון להגיע לפה", מספר זאב (69). "המשפחה גורשה פעם אחת מהבית שלה ברומניה בידי הנאצים, וכולם ברחו לבוקרשט. אבל ליפא הגיע לחיפה, ומשם, לא לגמרי ידוע לי איך, הוא התגלגל לכאן. הוא חיפש מקום להשתקע וקנה את השטח".

הדוד ליפא מצא כמה מבנים וצריף של אנשי כפר יזור הערבי, מגורשים אף הם במלחמה אחרת. המשפחה היהודית שהתגוררה שם, מוקפת פרדסים ופדאיונים, קפצה על המציאה וברחה כל עוד נפשה בה לאזור השכנה. "כמה שנים אחר כך", אומר זאב, "הקומוניסטים ברומניה גירשו את המשפחה בפעם השנייה, וכולם השאירו את הרכוש וברחו לכאן, לפינה שליפא קנה.

"חילקו אז פרדות לאנשים, שתיים לכל משק. חילקו גם נשק, בגלל הפדאיונים. לכל אחד היתה חצר, היינו מוקפים פרדסים שהגיעו עד גהה. הימים היו ימי צנע. חשמל קיבלו מגנרטור שפעל רק בערב. מזון שמרו באמצעות בלוקים של קרח. גידלנו ירקות ופירות, אמא גידלה ברווזים ועופות, ואני הייתי יוצא עם המשפחה לפרדס. היה לי חמור קטן, שחיכה לי תמיד ליד הבית. הוא נולד אצלי. ואז, ב־1964, הקימו תחנת חשמל לא רחוק מכאן ולראשונה סידרו לנו חשמל".

עם השנים רוב בני המשפחה עזבו, חוץ מזאב ושושנה עם המשפחות שהקימו. מירי, אשתו של זאב, הגיעה מבני ברק. "לא ידעתי בכלל שיש יישוב כזה, אזור", היא צוחקת, "הנוף כאן היה שונה מאוד מזה שהכרתי. אפילו להגיע לכאן היה סיפור. אבל התרגלתי".

"קשה לספר חיים שלמים בקלות", מחייך זאב. הזיכרון הראשון שלו הוא מגיל 3. "חורף 1954 היה גשום במיוחד, רחובות הוצפו, וגם החווה. עובדי חברת הרכבת הגיעו לאסוף את הנשים והילדים, אני זוכר אותם סוחבים את כולנו על הידיים. בילינו שבוע אצל משפחה באזור, ואז חזרנו".

ביקור בחווה מחייב מעבר דרך אזור. אף שהמתחם והבתים של השורגי'ס נמצאים כמעט על כביש 1, אין אליהם גישה ממנו. משיפולי אזור יוצא כביש צפונה, שהופך לגשר צר מעל כביש 1 — הגשר הירוק שמשמש דרך קבע לתליית שלטי מחאה או בחירות. רק מכונית אחת יכולה לעבור עליו, ומקצהו קטע כביש של כ־100 מטר מוביל לשער החווה האלקטרוני. הוא מעוטר מצלמות אבטחה, ושלט מזהיר מפני כלבים בשטח. באמת יש כלבים בשטח, והם באמת מפחידים. בחניה עומדים טרקטור, מלגזה ומשאית. בקצה המרוחק גראז' ובו טרקטורים ישנים. מימין שני מבנים בעלי שתי קומות, ובקצה תורן ועליו דגל ישראל. ברקע, נראה מכל פינה ומאיים כמו צוקי מורדור, הר האשפה השחור.

הזמן כאילו קפא כאן. מסביב התפתחו גושי נדל"ן מפלצתיים, רבי־הקומות החדישים של השכונות הדרומיות של תל אביב, אלו שלמענם הוקרבו בזה אחר זה הפרדסים והשדות. מה שנותר הלך ונחתך לטובת פארק בגין ופארק אריאל שרון, ועוד ועוד נתיבי כביש ומסילות רכבת. גם שטח הבר האחרון, המחבר את החווה לפארק בגין ולשכונת עזרא ומארח מסיבות אנדרגראונד, עתיד לאבד את אופיו הפרוע ולהיהפך לחלק מהפארק.

‍

משפחת שורגי והמדינה מנהלות יחסי תן־קח זה עשרות שנים. אולי נכון יותר לומר יחסי תן־תן. "ב־1961 באנו למינהל מקרקעי ישראל וביקשנו לבנות בתים במקום המבנים הישנים", מספר זאב. "אמרו לנו: 'רוצים בתים? אין בעיה. תנו 150 דונם מהשטח שלכם'. נתנו, ובנינו בתים. ב־1977, בשביל כביש 1, באו לאבא שלי ואמרו: 'רוצה להאריך את חוזה החכירה — תן 50 דונם'. היתה לו ברירה? הוא נתן, והמדינה האריכה את הסכם החכירה".

במשך השנים המשפחה התפרנסה מגידול ירקות, אחר כך נוספה כותנה, והיתה הרפת הגדולה באזור המרכז. כשמשרד החקלאות ביטל את סבסוד החלב לרפתות במרכז, משפחת שורגי עברה לפיטום עגלים.  ב־2006 גם הירקות והכותנה איבדו את הכדאיות הכלכלית, ומשפחת שורגי עברה להתרכז בגידול ובשיווק עגלים. היא קונה אותם מקיבוצים במסגרת קשרי עבודה שנוצרו במשך שנים, ואחרי שנה הם נמכרים הלאה. "פעם עבדנו בידיים, היום הכל מכני", אומר זאב, "וגם כך, הדור הצעיר בורח מחקלאות וקשה למצוא אנשים שרוצים לעבוד במקצוע. ישנם כמעט רק התאילנדים".

ובמשך כל השנים האלה, מתחת לרעש המטוסים מנתב"ג, הלך והתגבה אתר פסולת עצום ממדים, 20 מיליון מ"ק של זבל שנקברו בו עד 1998 והפכו לגוש מצחין. זאב שורגי כבר פחות מתרגש. "מתרגלים", הוא מסביר בנונשלנטיות. "רוב הרוחות מערביות אז הריח פחות מגיע לכאן, ומזרחיות אין הרבה...".

חוש הריח אולי נדפק, אבל כל עוד יכלו בני שורגי לחיות את חייהם, הכל היה נסבל. אלא שאז קיבל הסיפור תפנית ראשונה. היא התחילה ב־2005, כשהמדינה הגתה את הרעיון היפה של הסבת חירייה לפארק מטרופוליני המשלב גם אתר מיחזור פסולת. במקום מגדלים, רצו לתת לאזרחים מדשאות וגנים. 8,500 דונם — פי 2.5 מפארק גני יהושע — יהפכו את חירייה לפארק הגדול בישראל, פינות חמד, מסלולי טיולים, מסלולי אופניים, מה צריך יותר.

אז הקימו חברה ממשלתית, פארק אריאל שרון, הכפיפו אותה למשרד להגנת הסביבה, והקצו תקציבי עתק. התוכניות אמנם יצאו בסופו של דבר לפועל, אבל הפרויקט היה רצוף שלל חשדות לפלילים, מעצר בכירים בחשד לקידום מכרזים לטובת מקורבים, התקשרויות מפוקפקות, ניצול משאבי ציבור למטרות שאינן ציבוריות, כתבי אישום, הפרות אמונים, מה לא בעצם. אפילו אהוד אולמרט, ראש הממשלה הראשון שהורשע בפלילים, נפל בזבל; פרשת חוות הזרע, שהחזיקה בשטחי חקלאות באזור וביקשה להפוך אותם לאלפי יחידות דיור, היא שהפילה אותו.

ומול כל הכוחות והאינטרסים האלה, שמסוגלים להפוך גם פרויקט לאומי מקסים למסחטת כספים, תקועה בפינת השטח החווה של משפחת שורגי כנזם חלוד באף של עגל מזהב. "המדינה היתה שמחה מאוד להעיף אותנו מכאן, אבל אני בשום אופן לא מסכים לפיצויים תמורת שטחים. אנחנו משפחה שורשית, האדמה חשובה לנו יותר מכל דבר. בטח יותר מכסף", אומר שורגי, "אנשי מינהל מקרקעי ישראל ומע"צ (נתיבי ישראל) לא התביישו להגיד לנו שאם לא היה כאן בית, אלא רק חווה, הם היו מעיפים אותנו מזמן".

אבל לא רק הפארק, גם מצב התעבורה הקטסטרופלי הוליד חזית בין המדינה לשורגי'ס. הלחימה בה מגיעה בימים אלה לנקודת רתיחה. ב־2011, בסך הכל לפני תשע שנים, חנכה המדינה את הנתיב המהיר בכביש 1. "בשביל העבודות בנתיב הזה הפקיעו מאיתנו אז ארבעה דונמים", נאנח זאב, "ואתה יודע מה? זה בסדר, צריך את זה, אין מה לעשות". אלא שההפקעה היתה רק חלק מהצרה. זוכרים את הגשר הצר מכיוון אזור, שהוא הכניסה היחידה לחווה? אז מתכנני הפרויקט זכרו אותו פחות, והתוצאה היתה שבמשך חודש וחצי לא היה ניתן להיכנס ולצאת מהחווה ברכב, רק ברגל.

אם חשבו השורגי'ס שהחלמאות הצינית הזאת היתה אחרונה ושטעויות העבר נלמדו — הגיע כעת הפרויקט הגרנדיוזי "הרחבת מסילת הרכבת", שמחייב מעורבות של רשות הניקוז כדי להסיט את נחל איילון לאגם מלאכותי בפארק אריאל שרון, מהלך שאמור למנוע הצפות בנתיבים. כחלק מהמהלך, תעלת הניקוז תוצר ומעליה ייבנה מקום למסילה נוספת. הגשר שמחבר בין אזור לחווה החקלאית יורחב לשני נתיבים ולצדם שבילים להולכי רגל ורוכבי אופניים. עלות הפרויקט, שהיתה אמורה להיות כ־2.5 מיליארד שקל, הוכפלה, ומועד הסיום נדחה ל־2026. ביוני הודיע סוף־סוף משרד התחבורה על יציאת העבודות לדרך. ומי נשכח? נחשו.

"יותר משנתיים אני רץ אחריהם ומנסה למצוא פתרון. מה לא עשינו? דיברנו, התחננו, התרענו, ביקשנו, מה לא. הבטיחו לנו בוועדת התכנון שיהיה פתרון ותהיה לנו גישה הביתה", אומר זאב. "אבל אז אמרו במע"צ: 'לא ידענו שיש בעיה'. למע"צ יש חברת תכנון. נציג שלהם בא לכאן לעשות בדיקות. שאלנו אותו מה עם הגשר, אמר: 'יהיה בסדר, אל תדאגו', אבל אחרי כמה זמן, בפגישה עם אנשי מע"צ, התברר שהם בכלל לא ידעו מאיתנו ולא נכללנו בתוכניות שלהם. גם השמאי שלהם לא עודכן. 20 אנשי מע"צ ישבו איתנו בפגישה — אף אחד לא יודע מה לעשות. מדובר על עבודות שיימשכו שנה, אפילו שנה וחצי, אנחנו יודעים איך זה עובד במדינה. ובמשך כל הזמן הזה לנו לא תהיה גישה לבית ולחווה, לפרנסה שלנו?! תהרוג אותי, אני לא יודע מה הם חשבו לעצמם.

"אז באתי לא מזמן והצעתי להם פתרון: אתם רוצים גשר של 16 מטר רוחב? תבנו את החצי הראשון, רק אחר כך תפרקו את הגשר הישן, ואז תבנו את החצי השני. בהתחלה הם ענו שלא והבטיחו למצוא פתרון. עורך הדין שלנו איים בעצירת העבודות. פתאום הם אומרים שהרעיון שלי אולי לא רע ואולי ילכו עליו.

"וזה לא רק הגשר. בפרויקט הזה יוצרים בריכות ענקיות שינקזו את המים במקרה של שיטפון. מצרים גם את הכביש לטובת מסלול רכבת רביעי ויבנו בשביל זה סכר ליד מקווה ישראל. ומה יקרה, שאלתי, אם הסכר לא יעצור את המים? ענו לי: 'נראה'. ואני אומר — שמבקר המדינה ישלח לכאן מהנדס מוסמך שיבחן את הצורך, את העלויות ואת הניצול של הכסף. יתברר שהיה אפשר לחסוך המון כסף. כשאנחנו באים ומדברים איתם הם אומרים לנו: 'הכוח והכסף איתנו'. איך אמר לי פקיד במע"צ שנפגשנו איתו? 'אני יכול להוציא לפועל את התוכניות, אז למה שלא אנצל את זה?'. באים פקידים, עם הרבה כוח, ואנחנו צריכים להילחם על הבית שלנו אחרי 75 שנה.

"משקיעים כל כך הרבה כסף בפיתוח, מאות מיליונים. פינו הרבה אנשים ופרדסים עבור זה, שילמו להם הון עתק פיצויים. וזה אחרי ששפכו כל כך הרבה כסף על סלילת הנתיב המהיר ועכשיו מזיזים אותו בגלל מסילת הרכבת. ואנחנו? כאילו לא קיימים מבחינתם. מה אני יכול להגיד, שותים לנו את החיים".

בעוד שבע שנים יפוג הסכם חכירת השטח של החווה והבתים, כך שלמדינה יש שוט איום רציני. מצב הביניים הזה מעכב כרגע פיתוח בשטח החווה, למשל בניית יחידות דיור לבנים, לירון (28) ואביעד (26). בינתיים שניהם גרים בבית ההורים. אלינור (31) כבר נישאה ועזבה את החווה ואת החקלאות, אבל זאב אומר שלירון ואביעד הם דור ההמשך של החווה המשפחתית.

"אין עתיד בחקלאות", אומר לירון, "אתה לא יודע מה יביא יום, אתה חייב שיהיה לך מקצוע ביד, עוד מקור פרנסה". יש לו תואר ראשון במדעי המחשב והוא עובד בהיי־טק, אבל אבא שלו אומר שמדובר בהפסקה זמנית. "הוא רצה לחזור לעבוד בחווה ישר מהלימודים", אומר זאב, "אמרתי לו שעדיף שיעבוד קודם בתחום שלמד ואז יחזור. שנה־שנתיים, והוא חוזר".

אחיו הצעיר, אביעד, נמצא בשנה רביעית של לימודי הנדסת חשמל. במקביל הוא עובר קורס נהיגת משאית ומשלים את אביו באחריות לטיפול בחווה. "אם אביעד לא היה איתי פה לירון היה חוזר מיד", אומר זאב. בשבוע שעבר נסעו מירי וזאב לחופשה בים המלח. אביעד נשאר לטפל בחווה. מירי אומרת ש"אף פעם בני ובנות המשפחה לא נסעו כולם יחד לחופשה. ככה זה בחקלאות, העבודה לא יכולה לחכות".

בינתיים, בחוץ, אורבת המציאות. "המדינה מחזיקה אותנו בגרון ומאיימת שאם לא נסתדר — לא יחדשו את הסכם החכירה", מסכם זאב. "אבל אני מאמין שיש משפט צדק בישראל ולא יוציאו אותנו מכאן בעוד שבע שנים. זו מלחמת חיים. יכולנו לעזוב, אבל לאיפה אני אלך? זה לא בית סתם, אלה חיים שלמים. מבחינתי לעזוב זו לא אפשרות להיערך אליה".

מנתיבי ישראל נמסר בתגובה: "אנו דוחים את האמירות שאינן נכונות עובדתית. טענות מר שורגי נשמעו ונבחנו בידי גורמי המקצוע ומוסדות התכנון. המציאות בשטח הפוכה מדברי שורגי, ולאורך כל ביצוע הפרויקט תישמר נגישות מלאה לחווה באמצעות גשר — פתרון שעולה למשלמי המסים בכסף רב ובהארכת תקופת הביצוע. מגה־פרויקט המסילה הרביעית, שאותו מובילה נתיבי ישראל, הוא מיזם התחבורה הקריטי ביותר לאזרחי המדינה".

תגובת רשות מקרקעי ישראל: "השטח מיועד לפארק לטובת כלל הציבור. החוזה שניתן נעשה תחת ידיעה זו, ומכאן מועד פקיעתו הקרוב ואי־חידושו. האינטרס הציבורי הינו לעתים אילם מול עניינו של היחיד והפגיעה לכאורה שיש בו, שצורבת את העין בשל אופייה האישי. משקבעו מוסדות התכנון שהשטח מיועד לפארק לטובת כלל הציבור, אי־פינויו הוא פגיעה בציבור הכללי ובאינטרס הציבורי".