עד לא מזמן היה קשה להאמין שכוכבות פופ בשיא הצלחתן יתוודו על כך שהן סובלות ממחלות כרוניות, בעיקר גינקולוגיות. הן הרי נדרשות לייצג אסקפיזם, סקס ונעורים. איפה זה ואיפה מיומות ברחם. אבל מחסום הבושה המיותר נפרץ,

ו־FKA טוויגז אינה לבד. רק לאחרונה הצטרפה אמה בנטון (בייבי ספייס) להאלסי, טורי איימוס, סינדי לאופר ושינייד אוקונור, שיצאו מהארון כחולות באנדומטריוזיס (מחלה גינקולוגית, הפוגעת ב־10% מהנשים בגיל הפריון וגורמת לכאבים קשים ודימום כבד); ג'סי ג'יי חשפה שהיא חולה באדנומיוזיס (מצב רפואי עם סימפטומים דומים לאנדומטריוזיס); והמוזיקאית בנופי חשפה כי היא חולה בפיברומיאלגיה.

חלוצת היציאות מהארון היתה ליידי גאגא. ב־2017, כשיצא הדוקו "גאגא: 1.57 מטר" (נטפליקס), חשפה כוכבת הפופ כי היא סובלת מפיברומיאלגיה. המצלמות תיעדו אותה סובלת מהתקפים של כאב משתק, מקבלת טיפולים ועוברת בדיקות. היא סיפרה כיצד המחלה פגעה בקריירה שלה, ועל כך שנאלצה לבטל סיבוב הופעות בגלל כאבים חמורים שהסתיימו באשפוז. בכך עשתה גאגא שירות חשוב לקהל הרחב: פיברומיאלגיה גורמת לסבל אדיר, אבל מכיוון שאין לה סממנים פיזיים, החולים בה סובלים מטיפול חסר ולקוי וזלזול מצד רופאים רבים שסבורים שהיא פסיכוסומטית. "אני כל כך מתעצבנת מאנשים שלא מאמינים שפיברומיאלגיה היא אמיתית", אמרה גאגא ל"ווג" ב־2018. "כאב כרוני זה להתעורר בכל יום בלי לדעת איך את הולכת להרגיש".

ההחלטה להיחשף אינה מובנת מאליה. אף אחת לא רוצה להיות נערת הפוסטר של דימומים, להיות מוגדרת בזיכרון הציבורי על ידי מאפיין אחד בחייה, שלכאורה סותר לחלוטין את כל מה שכוכבת פופ אמורה לייצג. כך למשל, האלסי בת ה־25 סיפרה שהרגישה "פגומה" לאחר ההפלה הטבעית שעברה בגלל אנדומטריוזיס, רגע לפני מופע ענקי של VEVO, כשהיתה רק בת 20: “הנה אני משיגה את החיים המטורפים האלה, ואני לא יכולה לעשות את הדבר היחיד שאני ביולוגית אמורה לעשות. ואז אני חייבת לעלות על הבמה ולהיות סמל סקס של נשיות והעצמה? זה מייאש".

לכאורה, הכל חיובי בסיפורי היציאה מהארון: התקשורת אוהבת וידויים כואבים, המעריצים מתרגשים מהכנות, והחולים מכירים תודה על ההתגייסות למאבקם. אבל לחשיפה יש גבולות ברורים. בראיון ל"בילבורד" סיפרה האלסי שהיא מצטערת על החשיפה האינטימית — לא של מחלתה, אלא של ההפלה שעברה בגללה: "אנשים התחילו לשלוח לי תמונות של חלקי גוף של תינוקות. הדבר הכי דפוק היה שאנשים לא אמרו 'זה ממש נורא', אלא רק רצו לדעת מי האבא". גם לינה דנהאם, יוצרת "בנות", סבלה מבריונות רשת לאחר שהסירה את רחמה בגלל אותה מחלה: אנשים טענו שהיא לא "התאמצה מספיק" כדי להיות בריאה, ושהסרת הרחם היתה "קיצונית מדי".

ב־2020, כך נראה, הקהל מוכן לשמוע על מיומות, הפרשות, דימומים וכאבים, אבל לא על הפלות. בטח שלא על הסרת רחם. כוכבות הפופ שלנו מורשות לדבר על כל הדברים שבעבר נשמרו בסודי סודות, אבל אסור להן להעדיף את בריאותן האישית על הציווי הנושן להתרבות. כי עבור הציבור השמרן, נשים הן, מעל הכל, רחם מהלך. אפילו אם הוא מדמם כרונית.