בהלת הקורונה כל כך עמוקה וחזקה משום שהיא נוגעת בשניים מהדברים המאיימים ביותר בלהיות אדם. כלומר, חוץ מהמוות שמחכה לכולנו.
הראשון הוא האי־ודאות. שוב ושוב אומרים לנו, וצעדי החירום מדגישים זאת, שהקורונה לא דומה לשום דבר שחווינו בחיינו, שאין לאף אחד מושג איך זה ייגמר, לאן זה יתגלגל. אנחנו עומדים מולה משתאים כמו הקדמונים שניצבו מול מבול גדול, חסר תקדים, ששטף את האדמה ימים רבים וגרם לעמים שונים להמציא שלל מיתוסים מקבילים. כמו עמים עתיקים שנתקלו בפגעי טבע ולא היה להם מושג איך לפרש אותם או להתמודד איתם. כך נולד הרעיון של "כוח עליון", שהצמיח אינסוף דתות (והמיט עלינו אינספור מלחמות). האי־ודאות היא אימה נוראה, והניסיון להתמודד איתה נמצא בבסיס החברה, התרבות והדת. אצלנו היא בינתיים רק מטלטלת את הכלכלה ואת חיי השגרה — אנחנו הרי הדור שיודע הכי הרבה בתולדות האנושות. ובכל זאת, מה לעזאזל עושים עם האי־ודאות.