בהלת הקורונה כל כך עמוקה וחזקה משום שהיא נוגעת בשניים מהדברים המאיימים ביותר בלהיות אדם. כלומר, חוץ מהמוות שמחכה לכולנו.
הראשון הוא האי־ודאות. שוב ושוב אומרים לנו, וצעדי החירום מדגישים זאת, שהקורונה לא דומה לשום דבר שחווינו בחיינו, שאין לאף אחד מושג איך זה ייגמר, לאן זה יתגלגל. אנחנו עומדים מולה משתאים כמו הקדמונים שניצבו מול מבול גדול, חסר תקדים, ששטף את האדמה ימים רבים וגרם לעמים שונים להמציא שלל מיתוסים מקבילים. כמו עמים עתיקים שנתקלו בפגעי טבע ולא היה להם מושג איך לפרש אותם או להתמודד איתם. כך נולד הרעיון של "כוח עליון", שהצמיח אינסוף דתות (והמיט עלינו אינספור מלחמות). האי־ודאות היא אימה נוראה, והניסיון להתמודד איתה נמצא בבסיס החברה, התרבות והדת. אצלנו היא בינתיים רק מטלטלת את הכלכלה ואת חיי השגרה — אנחנו הרי הדור שיודע הכי הרבה בתולדות האנושות. ובכל זאת, מה לעזאזל עושים עם האי־ודאות.
החרדה השנייה שהקורונה לוחצת עליה חזק־חזק טמונה בידיעה שאנחנו לגמרי לבד. בסוף, איך שלא מסובבים את זה — כל אחד רק עם עצמו. כמו החולה הזה מסיאול שמפונה לבית החולים, כולנו אמנם תלויים באחר, ועדיין כלואים בבועה. הזולת הוא גם הגיהינום וגם הנחמה, ובכל מקרה כל קשר איתו נעשה דרך מסננת. המסכות, החליפות ושרוולי הבידוד הם רק ייצוג לכל המחסומים האחרים שבאופן טבעי נמצאים, תמיד, בינינו לבין האחרים.
לכן לא קל להסתכל על התמונה הזאת. היא מנכיחה את הנתק הבסיסי שלנו מאנשים סביבנו. את הבדידות, שאין איך להסתיר גם עם אלף אפליקציות חברתיות.
יש באימת הקורונה תמצית של הקיום כולו: לבד לגמרי, באי־ודאות נצחית, ותחת חרדת מוות. אבל כאן גם הנחמה. מבחינתנו הקורונה אמנם חדשה, אבל עם האימה של הבדידות והאי־ודאות בני האדם חיים כבר עשרות אלפי שנים, ושורדים.