בהיעדר מתח סביב הזכייה בפרס הגדול, הכוכבים האמיתיים של הסדרה הם אלה הנאבקים דווקא על המקום השישי — קרלוס סיינז מקבוצת מקלארן, דניאל ריקרדו שהחליף אותו בקבוצת רנו, וגונתר שטיינר, המנהל של קבוצת האס, שנאבק עם כשל טכני אחרי כשל טכני ומסתפק בלא לסיים אחרון בדירוג המכוניות.

ועדיין יש כאן בעיה. מצד אחד, המילטון לא יכול להיות כוכב טלוויזיה, משום שההצלחה שלו משעממת. מצד אחר, סיינז, ריקרדו ושטיינר אמנם מייצרים דרמה טלוויזיונית מצוינת, אבל הם לא מסוגלים לגרום אפילו לחובב ספורט אדוק כמוני לעקוב אחרי המירוצים עצמם.

למרצדס אולי זה לא מזיז, אבל את עולם הפורמולה 1 זה צריך להטריד. המשך המצב עלול לגרום לרייטינג להידלדל (בעונה האחרונה נרשם שפל של 20 שנה במספר הצופים) ולכמות הכסף שזורמת לענף לרדת בהתמדה.

בעידן שנשלט בידי חברות ענק כמו גוגל, פייסבוק ואמזון, התסבוכת של פורמולה 1 היא תזכורת למה שקורה כשהרגולטורים נותנים למותג אחד לגדול באופן לא פרופורציונלי על חשבון כל השאר. החברות שולטות בשווקים כמונופולים דורסניים ובולעות או מרסקות כל חברה שעלולה לפגוע בתזרים המזומנים שלהן. מי שנפגע מחוסר התחרותיות הוא כמובן הציבור.

כדי למנוע מונופולים, חייבים להגביל את כוח החברות. רגולציה נחשבת מילה גסה בחוגים מסוימים, אבל היא הכרחית כדי לייצר תחרות אמיתית, שהיא לב לבו של הקפיטליזם. אחרת, ניאלץ להסתפק בדרמות (ומוצרים) שהן לא יותר מחיקוי עלוב של הדבר האמיתי.