מה הלחץ על שחקני כדורגל מלמד אותנו על מקומות עבודה?

דוד לואיז מוחה דמעה (כאן דווקא במדי נבחרת ברזיל). נזקי הדיכאון שקולים לעישון 15 סיגריות מדי יום. צילום: רויטרס

בשבוע שעבר ניצחה ארסנל המאכזבת את מנצ'סטר יונייטד הגרועה, בקרב שפעם היה הדבר הגדול בפרמיירליג והיום הוא קרב מרכז טבלה. ארסנל הגיעה במצב גרוע במיוחד לאחר ארבעה הפסדי בית רצופים, משהו שלא קרה למועדון 40 שנה, ושחקניה היו בלחץ שקשה לתפוס: האנרגיה שהקרינו 60 אלף צופים באצטדיון האמירייטס, אנשים שמשלמים את מחירי הכרטיסים הגבוהים בעולם הספורט כדי לראות ניצחונות, היתה של הורים שמאוכזבים מהילד. תחושה נוראית. בסוף המשחק, דויד לואיז — בלמה הברזילאי של ארסנל, שהפך נלעג בגלל תספורת משונה וטעויות מחרידות — אמר לכתבים: "טוב יותר לישון ארבע שעות שמח, מאשר לישון שמונה שעות עצוב". אפילו דרך הניסוח המבולבל הזה, לא קשה להבין את כוונת המשורר־בלם.

ב־2015, מחקר של איגוד שחקני הכדורגל הבינלאומי FIFPro הראה שבעיות נפשיות שכיחות יותר בקרב שחקני כדורגל מאשר בקרב האוכלוסייה הכללית. המחקר התבסס על שיחות עם יותר מ־600 כדורגלנים (בעבר ובהווה) מ־11 מדינות בשלוש יבשות. הממצא המרכזי הוא ש־38% מהכדורגלנים סובלים מתסמיני דיכאון וחרדה — כמעט פי שניים לעומת האוכלוסייה הכללית. שחקנים שספגו שלוש פציעות חמורות או יותר היו בעלי סבירות גבוהה של פי 2–4 לדווח על בעיות נפשיות, בהשוואה לאלו שלא חוו פציעות חמורות. וזה לא רק בכדורגל: לפי הערכות מושכלות שהתפרסמו ב־ESPN, גם ב־NBA כמעט 40% מהשחקנים מתמודדים עם בעיות נפשיות ודיכאונות.

הסיבות לדיכאונות אצל ספורטאים הן רבות. סביבת העבודה מלחיצה ועמוסה בציפיות ובצופים, עשרות אלפים בלייב ומיליונים דרך מדיות. הכישלונות תכופים, ורוב הקבוצות לא מנצחות ברוב המשחקים. ובעיקר, האקלים בתעשיית הכדורגל — קריירה קצרה, תחרות אינטנסיבית, אווירה מצ'ואיסטית — לא מרחם על איש. כשמגן ימני שוקע בדיכאון, ברוב המקרים הוא לא ייגש למאמן או למנהל ויבקש חופשת החלמה או שיחה עם פסיכולוג. החשש שיאבד את אמון המאמן, או את מקומו בהרכב, הוא אמיתי. יש משחקים בשבת וברביעי, ואין זמן להתמודד עם שחקן שחש בודד או עצוב. ובמקרה של פציעה שמשביתה שחקן ומבודדת אותו מהקבוצה, גדל הסיכון לדיכאון שקשה להתאושש ממנו.

כרגע יש רק שתי ליגות מקצועיות שמטפלות בכך ברצינות. ב־NBA, כל קבוצה מחויבת לעבוד עם אנשי מקצוע עצמאיים שיטפלו בשחקנים שסובלים מדיכאון. בליגת הכדורגל הנורבגית הטיפול רציני אף יותר: שם המועדונים עובדים עם אנשי מקצוע שאינם מחויבים למערכת, אלא לבריאות הנפש של השחקנים. כך, שחקן יכול לפנות לפסיכולוג הקבוצתי ולדעת שהקבוצה לא תדע מזה.

דיכאון, על פי ארגון הבריאות העולמי, הוא מגיפה בינלאומית שב־2015 פגעה ביותר מ־320 מיליון איש בעולם (עלייה של 18% מ־2005). נזקיו לבריאות שקולים לאלה של עישון 15 סיגריות ביום, והוא מוביל להשמנה, להתמכרויות, למחלות לב ועוד. כ־15% מהסובלים ממנו מייחסים זאת לעבודתם — וכדי לחקור את החזית המקצועית הזו, הקימה אוניברסיטת מאסי שבניו זילנד את תוכנית המחקר "ברומטר העבודה של ניו זילנד" (NZWB), שמנסה לייצר אקלים של ביטחון פסיכולוגי במקום העבודה. ב־NZWB גילו ש"תוכניות בריאות" חד־פעמיות אינן יעילות בהתמודדות עם דיכאון, ושארגונים צריכים לפעול בעקביות כדי להפוך לכאלה שאליהם העובדים ירצו להגיע. לשם כך, ה־NZWB ממליץ על תוכנית הוליסטית לביטחון פסיכולוגי במקום העבודה, שכוללת מאבק בבריונות, עידוד נסיעות משותפות, פעילויות חברתיות של העובדים ועוד. מרכיב חשוב בתוכנית הוא יצירת "גישה קלה" לקבלת עזרה: כלומר, שאם עובד מתמודד עם קושי רגשי, יהיה בעבודה מי שאפשר לפנות אליו כדי לדבר על כך, בלי חשש מביקורת או מאיבוד מקום העבודה.
‍

העניין הזה של "לדבר עם מישהו" הוא אלמנט קריטי בהתמודדות עם בדידות, דיכאון וחרדה — בספורט ובחיים. בזימבבואה, שם יש 12 פסיכיאטרים בלבד ל־16 מיליון תושבים, מופעלת תוכנית בשם "סבתות על ספסלים": יותר מ־400 סבתות שיושבות על ספסלים בכפרים ועיירות ומדברות עם מי שזקוק לשיחה. הן התגלו כיעילות בהפחתת תסמיני דיכאון אפילו יותר מטיפול פסיכולוגי קונבנציונלי.

אפשר לשאול למה מקומות עבודה צריכים להשקיע מאמץ ומשאבים בהתמודדות עם בעיות נפשיות. התשובה היא לא רק שרווחת העובדים היא באחריות המעסיק — זה גם משתלם לו: ארגונים ניו־זילנדיים שאימצו את התוכנית לביטחון פסיכולוגי הציגו שיפור של 31% בפרודוקטיביות ו־37% בהכנסות, ורשמו ירידה של 35% בימי היעדרות בגין מחלה.

איך נטפליקס מעודדת התיילדות?

מתוך "המכשף". נטפליקס חותרת תחת העיקרון של דחיית סיפוקים. צילום: באדיבות Netflix
‍

האגדה מספרת שכשהיוצרים של "משחקי הכס" ניגשו לשכנע את ג'.ר.ר מרטין שירשה להם לעבד את ספריו לסדרת טלוויזיה, הוא נתן להם אתגר: נחשו מיהי אמו של ג'ון סנואו. השניים קלעו בתשובה והשאר היסטוריה. אם הסיפור נכון, הרי שלידתה של "משחקי הכס" היתה בזכות שמירה על מסתורין. העיקרון הזה הוא סוד הצלחתה והסיבה לכך שהרבה מאוד סדרות נכשלות בניסיון לרשת אותה.

‍

בשנים האחרונות צצו עוד ועוד סדרות שהתיימרו להיות מדורת השבט הטלוויזיונית הבאה: "ווסטוורלד", "השומרים", "חומריו האפלים" ו"מנדלוריאן", אם למנות רק כמה. אבל אף אחת, בינתיים לפחות, לא הצליחה להיהפך לסנסציית ענק. האחרונה בגל הזה היא "המכשף" ("The Witcher") של נטפליקס. לכאורה הקסם היה אמור לעבוד כאן בענק: כמו ב"משחקי הכס", גם כאן יש חומר גלם מבטיח שהוא סדרת ספרי פנטזיה מצליחה. נוסף על כך, גיקים בכל העולם התאהבו בעולם של "וויצ'ר" בזכות עיבוד עטור שבחים שלו למשחק מחשב מצליח. אבל כלום לא עובד כאן. יש הרבה סיבות לכך: הדמויות שטוחות, המשחק בינוני ואין בה המון עומק. אבל כל זה מתגמד לעומת הבעיה החמורה באמת: אין בה מסתורין.

"משחקי הכס" השכילה ליצור עולם מורכב מרובה דמויות, שהניע אינספור תיאוריות שנטחנו עד דק ברשתות החברתיות בשבוע ההמתנה שבין פרק לפרק. הצפייה בסדרה היתה רק חלק מהחוויה. אנשים כתבו ניתוחים על כל רמז קטן, הקליטו פודקאסטים וסרטונים מפורטים, הכל כדי לפצח את אותו מסתורין. זה הגיע לרמה כזאת, שכשהעלילה הלכה למקומות סטנדרטיים, המעריצים רתחו על כך שאף אחת מהתיאוריות המורכבות שלהם לא התממשו.

אבל פורמט הבינג' של נטפליקס הוא רוצח מסתורין. איך אפשר לחולל דיון ציבורי מתמשך על כל רמז קטן ב"המכשף", אם אפשר מיד לרוץ לפרק הבא ולקבל את הפענוח שלו? נטפליקס הפכה את כולנו שוב לילדים קטנים שדורשים ממתק ומיד מקבלים אותו. שוב ושוב ושוב. אלא שסדרה שרוצה להיהפך לתופעה תרבותית חייבת לעודד איפוק, להגשים סיפוקים לקהל במידה מתונה. אחרת, כמו ש"המכשף" מוכיחה לנו, זה עלול להיגמר בשומן עודף או סתם בחילה.

‍

למה הורים צריכים להפסיק לפחד מזמרות עצובות?

בתום סיכומי 2019 במוזיקה, נותרנו עם שתי מנצחות ברורות: בילי אייליש בת ה־18, שקטפה את תואר "שיר השנה" בגלגלצ, ולאנה דל ריי, שאלבומה האחרון זכה למרב הנקודות אצל המבקרים (לפי שקלול הביקורות באתר metacritic). באופן מפתיע אלו שתי אמניות שקנו את עולמן כשגרירות של דיכאון, עם שירה שנשמעת כאילו בוצעה על חומרים מאלחשים, חיבה לאזכורי מוות ואובדן וקליפים שנעים בין סרטי אימה לטרגדיות תקופתיות. בשני המקרים הן עוררו תגובה זהה בקרב הורים לילדים — פאניקה.
‍

"Sad Girl Music", כך מכנים אותה ההורים שחרדים מפני הפיכת הדיכאון  לאידיאל נחשק. מאמר שפורסם ב"טלגרף" הבריטי באפריל קרא: "היזהרו מנסיכות הפופ שיוצרות רומנטיזציה של המוות". במאמר טוענת אלינור הולז ש"מעריצים פגיעים" עלולים לטעות לחשוב שללא סבל אין להם סיפור. שכדי להיות קול כמו אייליש, את חייבת להיות פגומה.

הבהלה הזאת לא חדשה כמובן. עוד בשנות השמונים נבהלו הורים מאמנים כמו מוריסי, שהתפייט על תחושת העפר שקובר אותו ("I know it's over"), או איאן קרטיס מג'וי דיוויז'ן, שתהה מה הטעם בקיום ("Heart And Soul"). עשור לאחר מכן גל להקות הגראנג' הביא שטף של צעירים עצובים בהובלת קורט קוביין, ששר "אני מתגעגע לנחמה שבעצב" ("Frances Farmer Will Have Her Revenge on Seattle") ולבסוף התאבד.

דל ריי ספגה אש דומה כשפרצה בראשית העשור ושרה שירים עם שמות כמו "נולדנו למות". ה"אינדיפנדנט" האשים אותה אז ב"אימוץ מזוכיזם" באופן שאינו פמיניסטי. ואילו המוזיקאית קים גורדון טענה כי דל ריי "לא יודעת אפילו מה זה פמיניזם... אם היא באמת מאמינה שזה יפהפה כשמוזיקאים צעירים מתים בלהבה הבוערת של סמים ודיכאון, למה היא לא מתאבדת?".

אבל כאן טמון הפספוס הגדול של המתנגדים. נראה כי הם לא מבוהלים מההאדרה של הדיכאון, כמו שהם מבוהלים מעצם הצגתו. כאילו שרק אם הילדים יראו שיש דבר כזה דיכאון, הם יוכלו לחוות אותו. כאילו שזו בחירה אסתטית, ולא רגש אמיתי. הייחוד של דל ריי ואייליש — והסיבה להצלחתן — הוא בכך שהן מעניקות נראות לבעיות נפשיות, והופכות את השדים המפחידים למשהו שאפשר להתמודד איתו. במקום להסתיר את הבעיה ולהתבייש בה, כנהוג במשך עשורים, הן מתמודדות בגלוי ומוכיחות לילדים ומתבגרים שאפשר להצליח עם ולמרות מחלת נפש.

האבסורד הוא שכל מה שהורים צריכים לעשות כדי להירגע ולהבין שהאזנה לשירים עצובים אינה מסוכנת, הוא פשוט להקשיב למילים. מוריסי ביכה את מר גורלו מתוך רצון לחיות את החיים במלואם, לא להפסיק אותם. ואילו קוביין קונן על בדידות ויצא נגד אלימות, גזענות, מיזוגיניה ואפילו הומופוביה.

באופן דומה גם אייליש ודל ריי בוחרות בחיים, למרות דימויי המוות. כך למשל בשיר עם השם המבהיל "xanny", כינוי חיבה לזאנקס, התרופה הפופולרית לטיפול בחרדה, אייליש יוצאת נגד הנוער שמבזבז את חייו בהתמסטלות. "הם ממשיכים לא לעשות כלום / יותר מדי גמורים מכדי לפחד", היא מלחששת בשיר, ומדגישה "אני לא צריכה xanny כדי להרגיש טוב יותר". אפילו ב"Born to Die" של דל ריי המילים אופטימיות למדי: "הדרך ארוכה, אנחנו נמשיך, בוא ננסה ליהנות בינתיים", היא שרה ומדגישה שיש תקווה בקצה המנהרה: "הייתי אבודה, אבל עכשיו מצאתי את עצמי".

ולמרות ההיסטוריה המפוארת של הז'אנר, יש הבדל בין מוריסי וקוביין לאייליש ודל ריי — במקום שהגברים העצובים עוררו בהלה, הנשים העצובות מעוררות זעם. ולא במקרה. אנחנו מצפים מכוכבות פופ להיות דימוי אסקפיסטי חיובי בעולמנו הקשה, אם כפצצות מין מחרמנות או כאמהות ורעיות חומלות. אבל דל ריי ואייליש מתריסות מולנו בצלקות, חוגגות את ה"למה את לא מחייכת?" הזה שמעביר גברים על דעתם ברחוב. וזה בסופו של דבר מה שהכי מפחיד בהן — חוסר נכונותן למלא את הציווי החברתי לנשים.