עם סמארטפון, אחרים עם סיגריות. שניהם מספקים לנו פילטר שמדמה מצב עניינים קז'ואל ונינוח, כשלמעשה הם משדרים רק נוירוזה, מודעות עצמית גבוהה, אימה וביעותים מקרבת אנוש. אני מעדיפה לעשן. אוהבת להמציא לעצמי שבעוד סיגריה או שתיים הכל יהיה בסדר, אוהבת את זה שחפץ לחלוטין לא קומוניקטיבי גורם לי להרגיש שאני לא לבד. מה תעשו לי? תקראו לי מסריחה? תאיימו שאני הורגת את עצמי? אז מה.
ובכל זאת מצאתי את עצמי לפני שבוע בסדנה לגמילה מעישון. כמו איימי וויינהאוס בריהאב, רק ליד תחנת דלק במזרח תל אביב. הנה אני יושבת במעגל כמו בשבעה ומבכה את לכתה של חברה יקרה. שיהיה ברור, אני לא מפסיקה לעשן בגלל כל הסיבות הפופולריות. אני פשוט לא רוצה שיהיו לי קמטים. פעם עישנתי כדי להיראות גדולה, עכשיו אני מפסיקה כדי להיראות צעירה.

לא הצלחתי להירדם בלילה שלפני הסדנה. חשבתי על המקום של העישון בחיים שלי. על מקומות שבאתי אליהם למרות חרדה חברתית כי שכנעתי את עצמי שסך הכל אעשן שם סיגריה ואעוף. מה אם אחזור לסורי? מה אם יהיה לי עור פנים מדהים, אבל איש לא יראה אותו?
האוכלוסייה הכי שנואה ומוקצית בארץ היא המעשנים. אולי כי רואים עליהם כל הזמן את הצורך שלהם. כמו תינוקות מגודלים עם אפס יכולת לדחיית סיפוקים, הם אוכלים בשביל הסיגריה של אחרי האוכל, מחרפים את נפשם ברוח מטורפת במרפסת מטר על מטר כדי להספיק אחת לפני ישיבה. בזמן שכולנו מתהדרים בשיטות נזירוּת ומדיטציה מודרניות, הם עושים את מה שנראה מהחלון כמו הצחוקים הכי אדירים בעולם. זה מעורר קנאה לראות אדם שמתמסר באופן מוחלט כל כך לרצונותיו. אז מכל מקום מדירים אותם, מחילים עליהם סגרגציה, מעלים להם מס וכולאים אותם באקווריום עצוב בנתב"ג. וכמו פעוטות שלא מוציאים את המוצץ מהפה, כולם רק רוצים שהמעשנים ייגמלו.
בבוקר הגעתי למקום באווירה של "יאללה, בוא נגמור עם זה" ששמורה לקורסים בצבא. פקידת הקבלה החתימה אותי על כל מיני טפסים. אולי חתמתי על פסקה שאמרה "כל מי שמעשן הוא איכסה, ומי שלא — מלך", לא יודעת, לא ראיתי מבעד לדוק הדמעות. אמרתי תודה רבה, החזרתי לה את הטפסים, וראיתי שבתיק שלה, שהיה קצת פתוח, יש סיגריות. חייכתי לסיגריות של עצמי, ואמרתי להן: "יש עוד תקווה".

הסדנה היתה פשוטה משחשבתי. רק תוארו לנו סכנות העישון. קצת כמו האנשים שצועקים עליך: "למה את מעשנת? חבל!", רק ביתר פירוט ובלי שיהיה לך מותר להתעסק בטלפון תוך כדי או להתחפף. היינו כלואים שם ושילמנו כסף, אז ברור שלא נעוף. אשה אחת הלכה, והסתכלנו זה על זה באימה. איך היא עשתה את זה? גבר אחד הסתובב מיואש, ואמר לכולנו שזה לא עובד עליו. הוא הפחיד אותי. מה אם הסקפטיות שלו תדבק בי, וגם עליי זה לא יעבוד? במאורע של עישון הסיגריה האחרונה, נישקתי לה את הפילטר בלב חצוי, הנחתי את הבדל על האספלט בעדינות, וכיסיתי אותו בחול.
אלו שהטיפול עבד עליהם ישבו עם הבעה מוארת. הם היו מאושרים, חייכו ואמרו "אני לא מעשן!". גם אני אמרתי "אני לא מעשנת", אף על פי שלא ידעתי מה יהיה. קיוויתי לטוב.

בסוף זרקנו את ערכת הסיגריות לקונטיינר גדול ושקוף. בלב חשבתי "חראם על המצת. זה טוב לגז", אבל השתתפתי בכל זאת. יצאתי משם בלי סיגריות ובלי כוונה לקנות חדשות. פתאום זה עבד. הפסקתי לעשן. מפחיד כמה שזה פשוט.
חרדה חברתית היא פחד מאובדן שליטה. וסיגריה בסך הכל מספקת אשליה של שליטה: המחשבה המקלה הזאת שאם אדחה את קיפול הכביסה לאחרי הסיגריה, או אעלה למשרד אחרי הסיגריה, או אכין את המסמך אחרי הסיגריה, אז אעשה את כל המשימות הללו בתנאים שלי. כאילו הכנסתי לחוזה הדרקוני שלי עם העולם סעיף קטן: הכל אחרי סיגריה. אבל החוזה הדרקוני היה בעצם מול הניקוטין. לא היתה שום שליטה, הכל היה חלום. עכשיו נותר לי רק לחבק את חוסר השליטה. אז אני ממשיכה להגיע למקומות הומי אדם 10 דקות מוקדם מדי, מתוך ההרגל להקדים כדי לעשן, מתיישבת כשידיי פרושות לצדדים בקרינג'יות ובוהה. לא אכפת לי שיקראו לי "תמהונית", רק שיוסיפו "אבל נראית צעירה לגילה".