מַקְסִימֶה קַבְטַָרַדְזֵה (Qavtaradze) הוא, כנראה, אחד הנזירים הקרובים ביותר לאלוהים, ולו רק משום שהוא חי כבר 25 שנה על עמוד סלע שגובהו 40 מטר. קבטרדזה ממשיך מסורת בת 1,600 שנה לפחות של "נזירים סטייליסטים", שם גשמי־להכעיס לפרקטיקה סגפנית שבמסגרתה הנזירים מבלים את חייהם על עמוד, "סטייל" ביוונית.

בניגוד לקודמיו, שחיו על עמודים של ממש, העמוד של קבטרדזה הוא תצורת אבן סיד — קצת כמו זה שבנחל עמוד, אבל כפול בגובהו — הצופה על עמק ליד הכפר קָצְחִי שבמרכז גיאורגיה. המשטח שבראש העמוד, 150 מ"ר, שימש נזירים כבר במאה התשיעית, אבל במאה ה־14 ננטש ועמד בשיממונו. רק ב־1944 הוא נחקר מחדש, ואז נתגלו שרידי המנזר שבראשו.

כמו העמוד, גם קבטרדזה זכה לגאולה: בגיל 34, אחרי חיים של שכרות, מאסרים וסחר בסמים, הוא גילה את ישו ובחר להפוך לנזיר אורתודוקסי. שנתיים אחר כך, ב־1995, החליט להתבודד והעפיל אל ראש העמוד. כמי שהיה מפעיל מנוף בצעירותו, הגובה לא הרתיע אותו. הוא שיקם את הכנסיונת שבמקום ובנה לצדה תאי התבודדות וחדר צנוע, שבו עבר לחיות.

מאז הוא שם, מעביר את זמנו בתפילה. "אני זקוק לשקט", סיפר לצלם איימוס צ'אפל; "בדממה שיש כאן למעלה אפשר לחוש בנוכחותו של האל". הוא יורד מהעמוד רק פעם בשבוע, ללילה אחד שבו הוא מספק הדרכה רוחנית לגברים צעירים שמגיעים לדורמיטורי הצנוע שלרגלי העמוד. אלו, מצדם, מעבירים מצרכי מזון לראש העמוד באמצעות מנוף־גלגלת ידני פשוט.

את הדרך הביתה, אגב, קבטרדזה עושה באמצעות סולם ברזל שהוצמד לעמוד, טיפוס שבגיל 61 נמשך כ־20 דקות. כשיהיה חלש מכדי להשתמש בסולם, הוא אומר, יישאר במרומי העמוד וימתין למותו. גם אז הוא מתעתד להישאר שם, ולהיטמן בקריפטה שלצד חדרו.

‍

ב־1936 החליטו קארפ ואקולינה ליקוב, חברי הכת הפרבוסלבית סְטארוֹבָרים, להימלט מאימת "הטיהורים הגדולים" של סטאלין. הם לקחו איתם את שני ילדיהם הרכים, עזבו את ביתם שבאוּרַל וברחו 2,250 ק"מ מזרחה, אל מחוז חאקאסיה שבסיביר. עם השנים הם נסוגו עמוק יותר ויותר אל תוך היערות עד שלבסוף השתקעו באבאקאן, רכס הרים שומם בין הטאיגה הסיבירית לערבות מונגוליה, 250 ק"מ ממקום היישוב הקרוב. שם נולדו להם עוד שני ילדים. הצעירה שבהם, אגַפִיָה ליקוֹבה (Lykova), ממשיכה לחיות במקום גם היום, בגיל 76.

ליקובה ומשפחתה חיו בניתוק מוחלט משאר העולם. כשהתגלו ב־1978 בידי קבוצת גיאולוגים שעברו באזור במסוק, התברר כי אירועים מכוננים כגון מלחמת העולם השנייה פסחו עליהם לגמרי, וכי ליקובה והצעיר שבאחיה מעולם לא פגשו אנשים מלבד הוריהם ואחיהם. שנתיים לאחר מציאתם מתו שלושה מארבעת האחים, וב־1988 מת גם האב (האם מתה עוד ב־1961).

מאז, כבר 32 שנה, חיה ליקובה לבדה. היא מתקיימת על משק עזים צנוע ועל ירקות שהיא מגדלת, וכשחיות בר כמו דובים או שועלים מתקרבות לביתה היא מבריחה אותן באמצעות חבטות רועמות של כף בצלחת. היא מעולם לא עזבה את המקום למעט ב־2016, כשנפצעה ברגלה ונזקקה לטיפול רפואי קצר: כשהוטסה אז אל העיר טאשטגול (23 אלף נפש) היא תמהה על ריבוי המכוניות שבה, דיווח אשתקד העיתון "סיביריאן טיימס".

"לפני שנה וחצי עלינו על אופנועי שלג ובאנו לבקר אותה", סיפר פקח של שמורת טבע מקומית לכתב העיתון. "הגענו מותשים מהדרך הארוכה ורצינו לנוח, אבל היא אוהבת לשוחח ומדברת עוד ועוד, וצריך להקשיב לה בסבלנות כדי שלא תיעלב".

פאוּסטינוֹ בָּרייֵנטוֹס (Barrientos) צריך להיות בן 89 בערך. קשה לוודא זאת: בריינטוס חי לבדו כבר 54 שנה, ורוב הזמן הזה פגש בני אדם רק אחת לשנתיים, כשהגיע למקום היישוב הקרוב לביתו, העיירה וילה או'היגינס (650 תושבים). ראש העירייה רוברטו רקאבאל אישר השבוע ל"מוסף כלכליסט" שבריאותו של בריינטוס עדיין טובה, ושהוא עדיין חי בבדידות מזהרת.

בריינטוס נולד במחוז אַייסֵן שבפטגוניה הצ'יליאנית, מהמקומות השוממים בעולם: שטחו גדול פי חמישה מישראל, ואוכלוסייתו קטנה מזו של כפר סבא. הוא גדל במשפחה ובה 11 אחים ואחיות על שפת אגם או'היגינס. כשההורים מתו האחים עזבו בזה אחר זה, אבל בגיל 35 בריינטוס חזר אל האגם. מאז 1966 הוא חי שם לבדו בין צוקי סלע, ערבות רחבות ידיים וקרחונים, ומתקיים כגָאוּצ'וֹ, בוקר המגדל בקר וסוסים.

אל וילה או'היגינס, שבעצמה מרוחקת יום נסיעה מכל מקום יישוב, הוא מגיע רק כדי למכור את ראשי הבקר שלו. מדובר במסע של 50 ק"מ בקו אווירי, ובפועל הרבה יותר, שנמשך כמה ימים, במעברי הרים צרים ולאורך נהרות סוערים.

ובכל זאת, ב־2012 דיווח המגזין "Vice" כי הקשר של בריינטוס עם העולם החיצון התהדק מעט: עם עליית המודעות למשבר האקלים נהפך קרחון או'היגינס למוקד משיכה לתיירים חובבי הרפתקאות, שמסלול הפלגתם באגם עובר בסמוך לביתו של בריינטוס. על פי הדיווח, הוא נעזר בסירות התיירים כדי לקנות מצרכים, ואף התקין פאנל סולארי שמספק לו חשמל.

‍

תושבי האי צפון סֶנטינֶל שבצפון האוקיינוס ההודי עלו לכותרות ב־2018, כשמיסיונר אמריקאי חדור שליחות נעזר בדייגים מאיי אנדמן השכנים ונחת על חוף האי. המקומיים, שלא התלהבו מנוכחותו, ירו בו חצים ואז חנקו אותו למוות בעזרת חבל.

קשה לומר שמדובר בהפתעה: הסנטינלים מסתגרים על האי שלהם כבר עשרות אלפי שנים, ולמעט אירועים אחדים לא קיימו כל מגע עם העולם החיצון. חוקרים סבורים כי הם קשורים גנטית לתושבי איי אנדמן, אבל הסנטינלים הסתגרו במשך זמן כה רב עד ששפתם אינה מובנת לאנדמנים.

ההתרחקות מהעולם היא כנראה אבן יסוד בתרבות הסנטינלית, אבל העולם המודרני סיפק שלל אישושים לנטייה הזו. ב־1880, למשל, עגנה באי ספינה בריטית, לאחר שהכתר תבע לעצמו את המקום. הסנטינלים נסוגו לעומק האי, אבל הבריטים תפסו זוג קשישים וארבע ילדים מקומיים ולקחו אותם לאיי אנדמן. כולם נדבקו מיד במחלות מודרניות והקשישים מתו במהרה; הבריטים השיבו את הילדים החולים לאי, אבל מאז כל אינטראקציה עם הילידים הסתיימה באלימות קשה. אפילו כשמסוקים של צבא הודו עברו מעל האי כדי לוודא שתושביו שרדו את הצונאמי של 2004, הסנטינלים קידמו אותם במטר של חצים.

רק קשר אחד נוצר איתם: ב־1967 הצליחו אנתרופולוג הודי ואנשי צוותו לבקר באי ולצאת ממנו בשלום, ומאז ועד 1996 הם קיימו מגע רופף עם הסנטינלים — בעיקר באמצעות השארת מנחות על החוף, למשל אגוזי קוקוס וכלי מטבח. החוקרים דיווחו שמדובר בשבט של ציידים־לקטים, כנראה ממוצא אפריקאי, שחיים בבקתות פשוטות ומשתמשים בסירות קאנו כדי לדוג ולתפוס סרטנים. הם נושאים איתם חצים וקשתות, חניתות וסכינים, ומייצרים גם רשתות וקרדומים. סירה שעגנה מול האי בשנות התשעים דיווחה כי בלילה דלקו על חופו מדורות ונשמעו קולות שירה. אם כבר לבד, אז שיהיה בזמרה.

‍