בדיקת סאונד
//
ניצן פינקו
לאן נעלמו להקות הרוק הגבריות הקלאסיות?
יו2. בונו (שני משמאל) צדק באבחנתו כי היפ־הופ הוא המקום היחיד שמבטא כיום "זעם של גברים צעירים". צילום: אימג'בנק/Gettyimages
לפני שנתיים התראיין סולן U2 בונו, משיח רוק בעיני עצמו, ל"רולינג סטון" והצהיר בדרמטיות שהרוק נהפך ל"נשי מדי". הוא סייג כי "יש כמה דברים טובים לגבי זה", אבל הדגיש שהיפ־הופ הוא המקום היחיד בו "זעם של גברים צעירים" יכול לבוא לידי ביטוי, בניגוד למיקום שהוא תופס כ"טבעי" עבורם: הרוק. האבחנה של בונו נכונה, גם אם הפרשנות שלו שגויה. העשור האחרון היה עשור שבו החוקים השתנו: על הרדיו ושירותי הסטרימינג השתלטו אמני היפ־הופ, מפיקים סופרסטארים ויוצרים ויוצרות עצמאיים. ומי נותר בחוץ? להקות הרוק.
מיטיבות להמחיש זאת רשימות סיכומי העשור. בעבר כל הרשימות הללו נשלטו בידי להקות גבריות שהביאו פרשנות עדכנית לנוסחה הקונבנציונלית של גיטרה, בס ותופים: מהביטלס והרולינג סטונז בשנות השישים, קווין ופינק פלויד בשנות השבעים, יו2 והסמיתס באייטיז, נירוונה, רדיוהד ואואזיס בניינטיז, ועד הסטרוקס, קולדפליי וארקטיק מאנקיז בעשור הקודם. אבל בסיכומי העשור הנוכחי, שהתפרסמו בחודשיים האחרונים, להקות הגברים הלבנות הן לראשונה במיעוט וממש לא בפסגה. וזה נוכח בכל כלי התקשורת — מקומיים ובינלאומיים, מיינסטרים ואלטרנטיביים. נכון, יו2 וקולדפליי ממשיכות לגלגל מיליארדים, וגם להקות "צעירות" יותר כמו אימג'ן דראגונס ומארון 5 זוכות להצלחה אדירה. אבל אלה יוצאי הדופן. הקול של הדור הנוכחי איננו רביעייה מלאה טסטוסטרון ודיסטורשן. איך זה קרה?
כוחו של הרוק הגברי היה כסמל של מרד נעורים. אבל כיום גם סבא וסבתא מאזינים לו והוא יותר מסמל את הממסד מאשר את המורדים בו
כוחו של הרוק תמיד היה טמון בהיותו סמל של מרד נעורים. אבל הרוק כבר מזמן אינו צעיר. עם כל הכבוד למיליון הווריאציות האפשריות על הסאונד השחוק והמוכר של המנוני גיטרות בארבעה אקורדים, המוזיקה הפופולרית התרחבה למיליון כיוונים חדשים. בשביל צעירים שרוצים לבטא את עצמם היום, הרוק הוא לא רק המוזיקה של ההורים, הוא אפילו המוזיקה של סבא וסבתא.
גם בתחום המרדנות, הרוק הגברי הלבן מסמל כיום יותר את הממסד מאשר את המורדים בו. קחו למשל את שתי המחאות הגדולות של העשור — Black Lives Matter ו־#MeToo. אלו שתי מחאות שאף תואם בונו לא יכול לייצג. בשביל המחאה השחורה יש אמנים כמו קנדריק למאר, ג'יי זי, קניה ווסט ודרייק, שלא רק מביאים מסרים רלבנטיים, פוליטיים וחשובים, אלא גם מפחידים את הממסד — ולראיה למאר דגם באחד מאלבומיו קטע מתוכנית ראיונות שבה מאשימים אותו בהסתה נגד המשטרה ובעשיית נזק לקהילה. ובאשר למחאה הפמיניסטית, היא מסתדרת מצוין עם אמניות כמו ביונסה, ליזו או גריימס, למשל, ששוזרת בחוכמה סיפורים על תקיפה מינית לתוך המנוני דאנס.
עלייתה של תנועת #MeToo והתפתחות השיח המגדרי והפמיניסטי אפשרו גם דיון מחודש ומורכב בגבריות. ההשפעות של הציווי החברתי לפיו על "גבר אמיתי" להיות חזק, אמיץ ועשוי ללא חת, להמיר אנושיות ופגיעות בקשיחות ובאדישות, הן הרסניות, ומובילות לדיכאון, תסכול וכעס. דור ה־Z כבר לא מקבל על עצמו באוטומטיות את כללי הגבריות הרעילה, והמיינסטרים מחבק את השיח החדש והמתקדם. במובן הזה להקת גברים שנמצאים יחד מאז שהסולן והבסיסט הכינו עוגות בוץ בגן מדיפה ניחוחות של מועדון בנים סגור בטעם של פעם.
מעל הכל, להקת הרוק הגברית שייכת לעידן שבו המבוגרים בחליפות הכתיבו ל"נוער" למה יאזין, עידן שבו קיבלנו את המידע מחברת תקליטים אחת ששלטה בשוק וייצרה אינספור מאותו הדבר, או ממדורות שבט דוגמת "120 דקות" או "עד פופ" שעיצבו את פסקול חיינו. אבל כיום הקהל מוצא תוכן לבדו וממליך בעצמו מלכות ומלכים. הדמוקרטיזציה של עולם המוזיקה הביאה לתוכן מגוון ועשיר יותר, כזה שהייחוד שלו בולט על רקע מיליוני להקות הרוק הגנריות. איתו הגיעו גיבורים חדשים שבאמת חסרו לקהל: עצמאיים, ייחודיים ובעלי אמירה חדשה ואמיצה. כך שגם אם בונו עוד לא מצא את מה שהוא מחפש, הקהל הצעיר בהחלט כן.
קול קורא
//
יובל פלוטקין
איך זה שהרומן הרומנטי פורח כשכל ענף הספרים בדעיכה?
סדרת "50 גוונים של אפור". סמל להתנערות של נשים מהאיסור החברתי לדבר על סקס. צילום: AP
הספרות לא מתה, אבל היא נראית קצת חיוורת. על פי נתונים שפרסמה לאחרונה הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה של שוק העבודה (BLU), נרשמה צניחה דרמטית של 30% במספר האמריקאים שקוראים ספרים בשעות הפנאי בשנים 2004–2018. רק 19% מהנשאלים מעל גיל 15 העידו שהם קוראים להנאתם. בינתיים אצלנו, מעבר לאוקיינוס, האקלים התרבותי לא מאוד שונה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כשליש מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל לא קוראת ספרים בכלל, ולפי המרכז האקדמי שלם, רק כחמישית מהישראלים קראו בחייהם ספר שניתן להגדיר ספר מופת. ובאופן גורף — צעירים ישראלים קוראים פחות בהשוואה לצעירי העבר.
את חדירתם למיינסטרים של ספרים שעוסקים בסקס — רומנטיקה היא מילת קוד, מכובסת כמו הסדינים שעל העטיפה — אפשר לייחס למספר מגמות. בראש ובראשונה, השינוי העמוק שהתרחש בעולם המו"לות: מתחום שנשלט בידי הוצאות ספרים נוקשות שנשענות על לקטורים (האנשים שקוראים את כתבי היד וחורצים את גורלם) למרחב שבו כל כותב יכול להפיץ את ספריו בקלות באמצעות האינטרנט, בהשקעה כספית מינימלית ובלי להדפיס אותם על נייר אפילו. בלי סינון ובלי עריכה. לפני כ־60 שנה תעשיית הסטאלגים הישראלית (ספרונים פורנוגרפיים שהתמקדו בשבויי מלחמה) נמכרה ונקראה בסתר, במחתרת. היום הכותבים לא צריכים להסתתר, הם מנצלים היטב את האפשרויות החדשות של הטכנולוגיה והשוק.
ומהרגע שהשוק נפרץ, הכותבים החדשים מצאו חיש מהר בית חם. אומת האינטרנט השמיעה את קולה, והגולשים הוכיחו את כוחה של קהילה נלהבת. "50 גוונים של אפור", סדרת ספרי הסאדו־מאזו המגה־פופולרית של א.ל ג'יימס, נולדה בכלל בפורומים וירטואליים, כפוסטים שבדו עלילות ארוטיות על גיבורי ספרי "דמדומים". ההצלחה של הפוסטים הללו לכדה את תשומת לבה של הוצאה לאור אוסטרלית, שהחליטה לעבד את הטקסט לספר, תחילה רק בגרסה אלקטרונית. זה נגמר במכירות של יותר מ־150 מיליון עותקים ברחבי העולם, תרגומים ליותר מ־50 שפות, סדרת סרטים מצליחה ורבבות סופרות וסופרים למגירה שקיבלו השראה והעלו על הכתב תיאורי מזמוזים משלהם. הוצאות ספרים מכובדות, שבעבר לא היו מעלות על דעתן לשלוח ידיים לתחום, נאלצו להיכנע או להיכחד. חלק מהן פתחו לשם כך סדרות צדדיות, בפרופיל נמוך, כדי להימנע מפגיעה במוניטין.
אבל כל זה לא היה קורה בלי מותה של הבושה. בעידן #MeToo נשים מפרסמות בכיכר העיר המקוונת דברים שבעבר הושתקו. הרוח הזו מחלחלת לספרות, ומתבטאת לא רק בסיפורים מצליחים כמו "טיפוס של חתולים" של קריסטן רופניאן, שנוגע בסוגיות של הסכמה ותחומים אפורים. ספרות הפנטזיה המינית מעידה על התנערותן של נשים ממגבלות חברתיות, לא פחות מהספרות המהורהרת יותר. בעידן שבו אנשים מקיימים פחות יחסי מין מאי פעם — כך טוענים המחקרים — ובתקופה שבה הגבולות של המגע המיני מסומנים ומודגשים מחדש, הספרות הארוטית מספקת לנשים מרחב חדש ומוגן לחקור את המיניות שלהן באופן הכי אינטימי שאפשר. הרחק מקולות הצקצוקים של אלה שמעירים שזו בכלל לא ספרות.
ערוץ החיים
//
אריאל גרייזס
איך קשורים גיבורי־על לאכזבה מקפיטליזם?
"עם כוח גדול באה אחריות גדולה". המשפט האיקוני הזה שנאמר לספיידרמן, מקעקע את הנרטיב ששלט בקומיקס האמריקאי מאז היווסדו אי שם בשנות הארבעים של המאה הקודמת — הממסד הוא חלש וחסר אונים, ובעלי הכוח הם היחידים המסוגלים להציל את העולם. הם חייבים להשתמש בו כדי לעשות זאת – זאת אחריותם. הקומיקס תמיד היווה את האלטר־אגו של אמריקה עצמה ואי אפשר לטעות בטיעון הקפיטליסטי, בואכה ליברטריאני, שנודף ממנו, וביתר שאת מגיבורי־על שכוחם הוא בכספם כמו באטמן ואיירון־מן: לממשל אין היכולת או הרצון לדאוג לאזרחים. הוא מסואב וחלש מדי. היחידים שיוכלו לעשות זאת הם בעלי הכוח, כלומר העשירים. תנו ליד הנעלמה של השוק החופשי לעשות את העבודה וכולנו נהנה מפירות הקפיטליזם.
"השומרים". גיבורי־על הם עשירים משועממים שרק מפריעים למשטרה בעבודתה צילום: באדיבות YES
ההסתמכות על פילנתרופיה היא אינטגרלית לכלכלה האמריקאית. חלק נכבד מפעילות בתי הספר של הילדים, למשל, תלוי בתרומות, מטיולים שנתיים ועד ציוד לימודי. במהות האמריקאית, הממשל צריך להיות מצומצם עד כמה שרק ניתן בעוד מי שמופקד על שיפור חיי האזרחים הם אלו שיש להם. אבל בעידן טראמפ המודל הבעייתי הזה כבר לא מחזיק מים. העניים מואשמים בעוני שלהם, והעשירים מתנערים מהם. וזה ניכר כמובן גם בקומיקס ונספחיו.
כך למשל, ב"ג'וקר", תומס וויין המיליארדר, אביו של באטמן, אחראי במידה רבה להפיכת גותהם לסדום ועמורה. בסדרה "הבנים" (אמזון) גיבורי־על מייצרים מלחמות כדי להגדיל את הכנסותיהם. ובסדרה "השומרים" (HBO) עשירים שמנסים לשחק בגיבורי־על מחוסלים על ידי הממסד כי הם מפריעים לו לעשות את עבודתו. גיבורי־העל האמיתיים בסדרה הם שוטרים קשי יום בתחפושת. ולא, אין כאן התחנפות לממסד — המשטרה בסדרה נגועה בגזענות קשה.
אבל, בניגוד ל"ג'וקר" שרק הציע אנרכיה, ב"השומרים" יש תקווה לשינוי. "אי אפשר להחלים מאחורי מסיכה, פצעים זקוקים לאוויר", אומר אחד מגיבוריה בפרק האחרון וזה אולי משפט המפתח של הסדרה — כדי לנטוש את התלות בגיבורי־על ולבטוח בממסד, חייבים קודם להוציא את כל השלדים מהארון. מערכות החוק והאכיפה לא יכולות להמשיך להכחיש את הגזענות שהן מיישמות באלימות סקטוריאלית. במציאות המסכות המפחידות באמת הן לא גלימות מעופפות, אלא מדים מגוהצים.
