חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// אפקט הקורונה תלוי באמון בבנקים המרכזיים /// הנפילות בשווקים מוכרות מן העבר /// בדרך לממשלה יהיו עוד שלל טלטלות
מגפה בשווקים
הדאגה האמיתית
למרות הפחד, הבידוד, נפילות השווקים, האיום על עסקים רבים והפיטורים, אפשר לראות בקורונה גם הזדמנות בריאה לתיקון. כל תיקון הוא כואב, כן. אבל אנחנו יודעים כבר זמן מה שהמדדים הגיעו לשיאים מוגזמים ומתישהו החגיגה תיגמר. ואנחנו יודעים היטב שמערכת הבריאות במשבר ו"עד שלא יקרה משהו חמור המדינה לא תתעורר ותטפל בה". אפילו את הביטוח הלאומי המשבר הזה יכול לנער. ובדרך הוא קצת עוצר את הצריכה ואת הטיסות, מה שטוב גם לכיס וגם לסביבה. בקיצור, מגפת הקורונה יכולה לעשות הרבה סדר שאנחנו מייחלים לו כבר זמן רב.
לכן הנזק ארוך הטווח שלה הוא בכלל במקום אחר — במעמדם של הבנקים המרכזיים. משבר 2008 הרגיל אותנו לכך שהבנק המרכזי פותר הכל, או לפחות מרסן את הכאוס. מוריד ריבית, מזרים כספים, מגבה, תומך. הפעם לא בטוח שהוא יצליח לעשות את זה, אחרי שנים של סביבת ריבית אפסית ועם יחסים קשים בין הפד האמריקאי לנשיא ארצות הברית. ומשבר הקורונה הוא לא משבר פיננסי, לא ברור כמה הפד ומקביליו יכולים לעזור כאן בכלל. אם המשקיעים יגיעו למסקנה שהפונקציה האבהית של בנקים מרכזיים היא כבר לא גב שאפשר לסמוך עליו — אז השווקים יצללו באמת.
/// גולן פרידנפלד
הפלונטר הפוליטי
רכבת שדים
אלה ימים של רכבת שדים של תרחישים פוליטיים. התחלנו עם 62 חברי כנסת בקואליציית "רק לא ביבי" שמכשירה ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, וגם העברת חוק שמונע מנאשם להרכיב ממשלה. המשכנו עם שני חברי כנסת מכחול לבן שחוברים לימין כשהם שוללים את הלגיטימציה של ממשלת מיעוט. לזכותם ייאמר: הם מהדהדים את המסר של ראשי כחול לבן לפני הבחירות, ששללו כל הסתמכות על הערבים. בני גנץ שלל את בנימין נתניהו מטעמים ערכיים ואת הערבים מטעמים פוליטיים, ובכך ניסה לקרוץ לימין הרך לנטוש את הליכוד. לא הרבה נטשו את הליכוד, ועכשיו הוא צריך לבחור מאיזה עץ לרדת ואיזו הבטחה להפר: לא לשבת עם נתניהו או לא לשבת עם הערבים.
קל יותר לרדת מהעץ הפוליטי, לא הערכי: אותו טעם פוליטי ששלל את הערבים לפני הבחירות מכשיר אותם כעת, ואחת הנחמות היחידות מתוצאות הבחירות היא שראשי כחול לבן נגמלו מהפסילה הגזענית. אבל אז קמו יועז הנדל וצבי האוזר וזרקו את כולם שוב לאחור, מחזירים את גוש "רק לא ביבי" ל־60 בלבד. ולמרות התיקו הזה, שמחזיר את האחדות לראשות טבלת התרחישים, גנץ חותר לממשלת מיעוט, לפחות נכון לאמצע השבוע החולף.
בשבוע הבא יתחולל סחרור נוסף, כשנשמע את עמדתו של בעל השפעה אמיתי ומי שאמור להיות המבוגר האחראי — נשיא המדינה ראובן ריבלין. אבל גם אז, הטלת המנדט תהיה רק עוד תחנה אחת ברכבת השדים.
/// משה גורלי
הרע מאחורינו?
הנפילות הגדולות בבורסה (מדד S&P500)
שלושה שבועות חלפו מתחילת "קריסת הקורונה" בשווקים. כדאי לזכור את זה, בעיקר משום שגם במשברים קודמים שלושת השבועות היו תקופת מפתח. אם מסתכלים על מדד S&P500 בשנים הקשות של הטלטלות בוול סטריט, שוב ושוב רואים שלושה שבועות שהם הנפילה הגדולה. אחר כך מתחילה ההתאוששות — היא לא בהכרח רציפה, לעתים מזוגזגת ומשובצת עוד נפילות, אבל בדרך כלל אחרי שלושה שבועות נרשמה בלימה ראשונה. אם כך, אולי הצלילה הגדולה מאחורינו.
מילת השבוע
//
דור סער־מן
אולי אנחנו לא מפחדים להיות נשאים של מחלה, אלא לשאת משהו אחר
האיום הגדול של הקורונה עלינו אינו נעוץ בחולים, הם כבר לא מסַכנים אחרים, אלא בנשאים, מי שסוחבים את הנגיף ללא ידיעתם ועלולים להדביק אנשים סביבם. התרגלנו לחשוב על "נשא" בהקשר שלילי, למשל נשאי איידס, מי שנושאים בעול, או יעקב אורלנד שכתב שהוא נושא עמו את צער השתיקה. אבל גם העצים נושאים את הפירות באביב, וחרקים וציפורים נושאים זרעים. כלומר הנשאים בטבע לא נושאים רק מחלות, הם נושאים גם את כל האפשרות לחיות. ובני אדם נושאים תפילה. או נישאים זה לזה, זה לא תמיד רע.
קשה לזכור את זה עכשיו, כשכולם חשודים כנשאים של נגיף. כמו זומבים או ערפדים בסרטים, הם מהלכים בינינו כאחד האדם, אבל יש בתוכם סכנה. לכן הבידוד ההמוני, שמותיר כל חשוד לשאת את עצמו ונגיפיו לבדו.
והבידוד הזה מאיים על אנשים. אפשר להשתפך בלי הפסקה על איך "פעם היה קשר בין בני אדם", ואז באה הקורונה ומבהירה שאנחנו כל הזמן בקשר בלתי אמצעי עם אחרים, כמעט בכל מקום. נפגשים, נוגעים, שוהים זה לצד זה, במרחק של פחות מ־2 מטרים, יותר מ־15 דקות. וכשמכניסים אותנו לבידוד מתברר שאנחנו מפחדים לאבד את הקשר הזה, את המפגש עם בני אדם, אפילו אם זה רק לשבועיים. כאילו יותר משאנחנו חוששים להתגלות כמי שנושאים במחלה, אנחנו חוששים לשאת את עול הבדידות.
