נשארים שבת
//
דיאנה בחור ניר
//
איורים: איגור טפיקין
סופ"ש בלוז
יש אנשים שאצלם, כשהעבודה נגמרת, מתחילה הבדידות. את סופי השבוע הם מעבירים בלי לפגוש שום אדם, בלי לדבר עם אף אחד, ועם הרבה תהיות על הנסיבות שהובילו אותם למצב הזה. ארבעה מונולוגים מפוכחים וכואבים על תרבות החיים העכשווית, שמשאירה את הביחד רק במשרד
נשארים שבת
דיאנה בחור ניר
איורים: איגור טפיקין
יש אנשים שבכל סוף שבוע נכנסים לבידוד, בלי קורונה. מסיימים לעבוד ביום חמישי, חוזרים לעבודה ביום ראשון, ובין לבין משתבללים. נמנעים ממפגשים, לא מנהלים שיחות טלפון, אפילו יומיים וחצי. זה לא ממש מרצון, אבל גם לא לגמרי בכפייה. זה מצב נתון שנוצר בהדרגה, ושהם למדו לחיות איתו.
לא מדובר בבני אדם שחיים את כל חייהם בבדידות, או באנשים סגורים מטבעם. בימי חול הם עמוסים, פעילים ומקיימים אינטראקציות רבות וטובות. אבל בסוף השבוע הכל נכבה. אין פגישות, אין יציאות, אין פעילות חברתית או ארוחות משפחתיות. יש בעיקר בדידות. אנשים שחיים כך חושפים בפני "מוסף כלכליסט" את המועקה שטמונה בבדידות הזאת.
איך נולד "בלוז הסופ"ש" דווקא במדינה שמקדשת את החבר'ה, ושבה ארוחות משפחתיות בשישי הן כמעט סמל לאומי? משיחות עם מי שחיים עם בדידות הסופ"ש עולה שהגורם העיקרי להתנתקות הוא העבודה במהלך השבוע. אנחנו חיים בימים עמוסים, רבים מהג'ובים אינטנסיביים מאוד, ומשימות העבודה נמתחות משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה, באדיבות הסמארטפון. הרצון הטבעי למעט שקט בסוף השבוע הוא הטריגר הראשון להסתגרות. לא במקרה, חלק ממבודדי הסופ"ש מדווחים על הקלה גדולה שהם חשים כשהם לא צריכים לפגוש אף אדם או לדבר עם אף אחד. אלא שזה מדרון חלקלק. מה שמתחיל בצורך בקצת שקט נהיה מצב קבוע, שבמקרים רבים מכביד עליהם, וקשה לצאת ממנו. ההשתבללות מרחיקה את מי שהיו קרובים בעבר, מרופפת קשרים חברתיים, מקבעת הרגלים של הסתגרות. כך שלצד ההקלה המסוימת שבשקט, הנוחות הקטנה שמתלווה לצורך לא לתאם שום דבר עם אף אחד, מבודדי הסופ"ש מספרים גם על הקושי, על הבדידות, אפילו על רגשות של חריגות, תחושה ש"משהו אצלי לא בסדר". ומעל הכל מרחפת איזו מחשבה שאולי ככה זה, וככה זה יהיה תמיד. אלה אנשים שהתרגלו לחיות כך, אבל גם מפחדים מהעובדה שהם התרגלו.
"פתאום בשישי בצהריים יש תחושה שהכל נגמר"
י', בן 35 מגוש דן, רווק, עובד בחברת מדיה
"הרגע הכי קשה בסוף השבוע מגיע בשישי, בצהריים המאוחרים, שעה שלוש־ארבע. בשישי בבוקר אני מנסה לנצל את הזמן לעבודה, סידורים, קניות, אבל כשאלה מסתיימים האווירה משתנה ופתאום יש תחושה שהכל נגמר, מתחיל איזשהו דכדוך, כאילו אין לי מה לעשות, עם מי לדבר. זה הרגע המת של השבוע.
"אז אני משתדל לשנו"צ. בהמשך הסופ"ש אני בעיקר לא עושה כלום. בימי השבוע אני מנסה לתכנן מה אני אעשה בשבת, משהו בבית — ניקיונות, לתקן משהו, לשפץ, או דברים שצריך לעשות לעבודה. אני מכין לעצמי לו"ז ליום שבת עצמו, אז אני בדרך כלל מסודר. לפעמים אני גם מבקר את ההורים בשבת. אבל בשישי... בשישי בערב אני מתפלל שיהיה 'אולפן שישי' ברמה, כי זו החברה שלי לערב. בעבר הייתי בסוף השבוע צופה לבד בהרבה תוכניות, סדרות או סרטים, ונהניתי, אבל בשנה האחרונה הצפייה לבד מעוררת איזו תחושה של בדידות. כי אם זה משהו לא טוב, אם הרמה של התוכניות או הסרטים ירדה, ואין לך אפילו עם מי לדבר על זה, או להסתלבט שהסרט גרוע, אתה פתאום מרגיש כמה אתה קצת נשען על הצפייה הזאת. זה מקרין את תחושת הבדידות.
"זה לא שהייתי חיית מסיבות והיום אני פתאום מחשב את קיצי לאחור. אין לי הרבה חברים, אף פעם לא היו לי. יש לי היסטוריה שיכולה להיתפס כסנוביות, ואני מרגיש בנוח עם מעט חברים. אני לא בן אדם של חבורות, ובישראל כל החיים עוברים דרך חבורות. וחלק מהחברים שלי נשואים עם ילדים, וממילא גם לחלק מהם יש נטייה להתבודדות. הייתי רוצה לשנות את המצב אבל לא בכל מחיר - טוב לי עם זה שיש לי מעט חברים, אני שמח שאני סלקטיבי בבחירה שלהם. אבל זה כן צף כשבשישי בצהריים אין לי עם מי להחליף חוויות.
"ברוטינה שבניתי לעצמי בסופי שבוע אני לא חושב על הבדידות יותר מדי, אבל לפעמים זה צץ ואתה אומר לעצמך 'חבל שאין פה מישהי, או שלא יכולתי לנסוע לטיול בצפון עם חברים'. לפעמים אני מנסה ליזום טיולים אבל החברים נשואים וזה כבר פחות מתאים, וגם לצאת לבד זה מבאס.
מבחינתי העבודה היא החיים האישיים, אבל בסוף השבוע אתה בעצם מבין שזה לא. מתחיל איזשהו דכדוך, כאילו אין לי מה לעשות, עם מי לדבר. זה הרגע המת של השבוע"
"עקרונית הייתי רוצה שסופי השבוע שלי יהיו אחרת, אבל לא בכל מחיר. יש דברים שאני יכול לעשות לבד, למשל לטייל לבד בשבתות, אבל קצת התרגלתי למצב הנוכחי ואני לא מרגיש שדחוף לי לטפל בו. כך שמצד אחד אני מרגיש שזה לא נכון לאמץ את הלבד הזה, להיות פרש בודד שעושה הכל לבד והופך את זה לדרך חיים — ואני מכיר אנשים כאלה, שחיים כך וזה מגניב אותם — אני כן חושב שאנשים צריכים לבלות עם אנשים אחרים, לטייל יחד ולא לבד למשל. אבל מצד אחר אני כן מתרגל ללבד הזה, עובר איתו תהליך. ובגדול אני בעיקר כנראה מסוג האנשים שרוצים שיעזבו אותם בשקט.
"רבים מבני גילי רואים בעבודה כלי ולא מטרה, משהו שאמור להכניס משכורת כדי לממן את חייהם האישיים והחברתיים, ולכן הם נורא עסוקים בלהתבאס על העבודה שלהם, ובעיניי זו הסתכלות גרועה לחיים. עבודה נותנת תעסוקה, משכורת, מוניטין, משמעות, היא זו שמעניקה את הזהות המשמעותית ביותר לחיים. 'משה, מלצר, חולון' — השם, העיסוק, איפה אתה גר, ורק אז כל השאר. זה בדיוק זה. כך שמבחינתי העבודה היא החיים האישיים, אבל בסוף השבוע אתה בעצם מבין שזה לא".
"לאמץ את הבדידות בלי שהיא תהרוג אותי"
א', בן 53 מתל אביב, גרוש ואב לבת בוגרת, איש תקשורת ומרצה
"יש סופי שבוע שאני לא מדבר עם אף נפש חיה מחמישי בערב עד ראשון בבוקר. אני אוהב את זה, אבל זה לא תמיד היה ככה. נדרש לי זמן. אחרי שאתה מתגרש אתה בסוג של הלם, מאבד את כוח הכבידה שלך בסופי השבוע, וכוח הכבידה הזה הוא סדר היום המשפחתי — ארוחה בשישי, נסיעה לאנשהו בשבת, לטייל, לבקר קרובים. המשפחה היא הסופ"ש. ואז זה הופך לכל שבת שנייה, ובשבת שאתה לא עם הילדה אתה מרגיש כמו לוויין מחוץ לאטמוספירה. לאט אתה מבין שאלה החיים שלך עכשיו, והופך את השקט לגורם שמאזן אותך עד שנהיה לך צורך בשקט הזה. אלה הזמנים שבהם אתה מרפא את עצמך, מחלים מהשבוע שעברת. אני ממש מרגיש איך הריצות והפציעות של כל השבוע מגלידות.
"כך שסופי שבוע בלי לדבר עם אף אחד נהיו שגרה, היום זה כמעט הכרחי לי כדי להתניע את השבוע הבא. אני צריך את זה. כשאני מתחיל את השבוע אני יודע שבמשך חמישה ימים יכו אותי בסרפדים ובעקרבים. השבוע שלי כל כך אינטנסיבי, מלא באינטראקציות עם אנשים קבועים ואנשים מזדמנים, מבקשים, דורשים, פוגעים, תוקפים, רוצים את תשומת לבי. הכל כל כך עמוס, שבסוף השבוע אני חייב שלא ידברו איתי. זה ממש 'דיר באלאק מי שידבר איתי'. אם מישהו מתקשר אליי בסוף השבוע זה מבאס אותי ברמות שקשה לי להסביר, אני לוקח את זה קשה. כשנכנסת שיחה זה פוגע לי בכל האיזון. מקסימום אני יכול להסתמס.
יש סופי שבוע שאני לא מדבר עם אף נפש חיה מחמישי בערב עד ראשון בבוקר. זה נהיה שגרה. בדידות יכולה להיות ממיתה. להיות לבד אבל לא להרגיש בודד - זה לא פשוט"
"יש לי אלפי מכרים, מאות קרובים והרבה מאוד חברים, וגם הייתי רוצה סופי שבוע יותר משפחתיים, אבל בכללי אני סוליסט, ואני מכיר במי שאני. האינטראקציות שלי קשורות בעיקר במעמדי המקצועי, אז בסופ"ש הסוויץ' נכבה ואני נכנס לדממת אלחוט. אני עושה מטלות ומשימות שאדם במשרה מלאה לא יכול להגיע אליהן בימי החול — קניות, ניקיונות, לסיים כל מיני מטלות שקשורות להרצאות וסטודנטים, ובכל סופ"ש אני רואה לפחות סרט אחד.
"אבל אני לא אקרא לבדידות של סופי השבוע משהו חיובי. פשוט אימצתי את השלילי באופן שלא יהרוג אותי. שלא ארגיש את הבדידות, ושאפיק ממנה איזושהי תועלת. כי בדידות יכולה להיות ממיתה. להיות לבד אבל לא להרגיש בודד — זה לא פשוט. אתה צריך לחולל חשמל בלי כור, בלי ליבה. זה קושי אדיר. לקח לי שנים, אבל היום אני מעדיף את הלבד, הוא כבר לא מאיים. היה לי עשור שלם של סופי שבוע שהיו סיוט עד שהבנתי: אלה החיים שלך עכשיו, בוא תראה איך הלבד של הסופ"ש לא מחבל בך, איך אתה משתמש בו".
"בעבודה את הכי חשובה, ובוויקאנד הטלפון שלך מת"
ל', בת 50 מתל אביב, גרושה ואם לשניים, בעלת תפקיד מרכזי בארגון ציבורי
"יש פער גדול בין ימי השבוע לסוף השבוע, והוא מדגיש מאוד את הבדידות. הרבה פעמים אני מרגישה לבד. בעבודה את האדם הכי חשוב, ופתאום בוויקאנד הטלפון שלך מת. לפעמים בני משפחה מתקשרים כי דואגים לך, אבל את לא רוצה את זה, זה גורם לך להרגיש כאילו משהו לא בסדר איתך.
"בסופי השבוע הראשונים שבהם הילדים היו עם הגרוש שלי, מיד אחרי הגירושים, הייתי בהלם. לא ידעתי מי אני בלי הילדים ביום שישי. החברים לא הבינו מה עבר עליי, כי הם לא היו שם. הם עם המשפחות שלהם, והם לא יודעים מי את כאדם לא נשוי. יש חברות שמתרחקות כי הן מרגישות שהגירושים שלך שמים זרקור על הנישואים שלהן, ויש תקופות קשות שאת עוברת — מתמודדת עם המון דברים חדשים, כאב רגשי, אובדן, ילדים, פרנסה — ונהפכת לכועסת או עצובה, ולא כולם יכולים להכיל את זה. לפעמים גם את עצמך לא יכולה להכיל את זה, אבל לך אין ברירה.
אנשים מתרגלים ללבד ולא יודעים איך לצאת מזה. אולי גם אני במקום הזה. יש הנאה מהשקט, אבל היו רגעים שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי"
"20 שנה הייתי נשואה ופתאום בגיל 45 גרושה. כל המסגור שנתת לחיים שלך ולמי את קורס, צריך להתרגל לטייטל, לאנשים שמסתכלים עלייך אחרת. את נאלצת לבנות הכל מחדש. לקח לי המון זמן לעשות את זה, לבנות סביבה חדשה, חברות חדשות שהן כמו אחיות. אבל בסופי השבוע זוגיות זה משהו שחסר. עולם הדייטים הוא קשה ואכזרי, לאט־לאט את מאבדת אמון באנשים. אז את מתרגלת ללבד. אנשים מתרגלים ללבד ולא יודעים איך לצאת מזה. יש מצב שגם אני במקום הזה.
"בימי החול היומיום שלי עמוס. כל השבוע הטלפון לא מפסיק לצלצל, המון אנשים, גם בכירים מאוד במדינה, המון פגישות. אני מאושרת בעבודה, עובדת עם אנשים מדהימים, העשייה ממלאת אותי, היא מהותית לאישיות שלי, והיא חשובה באופן כללי. ואז בסופי שבוע פתאום יש שקט. יש איזו הנאה ממנו, אבל היו הרבה רגעים שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לפעמים זה טוב לי, לפעמים זה קשה לי, לפעמים זה קשה וגם טוב באותו הזמן".
"ביום חמישי מגיעה ההתרסקות"
ב', בן 43 מגוש דן, רווק, אחראי צוות בארגון גדול
"אני עובד הרבה מאוד שעות, וזמין כל הזמן, עם הווטסאפ והמיילים והטלפונים. ואז מגיע סוף השבוע ואתה אומר: רגע, כל הרעש הזה של העבודה חיצוני לחיים שלי. ומתחילות לבוא המחשבות הנוגות, ופוגשים את הריקנות והבדידות. זה כמו משהו פיזיקלי — יש המון רעש באוויר, ופתאום אין.
"כך שביום חמישי מגיעה ההתרסקות הפיזית, והיא פשוט מפילה. סופי השבוע מתאפיינים אצלי בעייפות, אני פשוט מותש, ובתשוקה לשקט, לדממה. אני ישן הרבה, ואין לי חשק לצאת. רוב החברים שלי נשואים, אז גם אין עם מי לצאת. לפעמים בסופי שבוע אני הולך לחדר כושר. בחורף יש יותר לגיטימציה להסתגר, אבל בקיץ זה יותר בולט, והאמת שאני מת לעשות הרבה דברים בסופ"ש. למשל ללכת לים. אני מת על הים, ובשנים האחרונות אני רואה איך זה נמנע ממני — אני מגיע לסוף השבוע כל כך מותש שאני מוצא את עצמי משלים שעות שינה, והזמן עובר נורא מהר.
"אני חושב — אפגוש חברים, אעשה קניות, אנקה את הבית, המגירה מתפוצצת מתוכניות, אבל אין מספיק זמן כדי להיכנס למוד הזה, של חופש. לוקח זמן עד שמערכת העצבים המרכזית נרגעת, עד שאני נכנס למוד הזמן נגמר. ואז מגיעים מוצאי שבת, וזה הזמן הכי מבאס. יש תחושה של החמצה — הסופ"ש עבר ולא עשית בו כלום. אני בא לעצמי בטענות — 'איזה פדלאה נהיית'. יש לופ של האשמה עצמית. ובטח כשאנשים אחרים נחשפים לזה, ויש יחס שיפוטי כלפיי: 'איך אתה מרשה לעצמך? החיים קצרים'.
"במילים אחרות, אני לא כל כך פוגש אנשים. ההורים שלי כבר לא בחיים, והאחים שלי גרים רחוק ממני. המעגלים החברתיים שלי הצטמצמו באופן כללי, ובגיל שלי כבר לא משיגים חברים קרובים חדשים. עם אנשים חדשים אין מספיק חוויות משותפות, ואין גם הרבה הזדמנויות ליצור את זה — כמה אנשים מצליחים למצוא קשרים כאלה באמצע החיים? איך עושים את זה? ואנחנו נהיים ציניים עם הגיל, העכבות מתחילות לנהל אותנו. אז גם אם יש רצון, אין התנאים הטבעיים שהיו בעבר.
מוצאי שבת זה הזמן הכי מבאס. יש תחושה של החמצה - הסופ"ש עבר ולא עשית בו כלום. אני בא לעצמי בטענות, יש לופ של האשמה עצמית"
"החברים הנשואים שלי מסתכלים עליי מהצד וחושבים שהחיים שלי הם תותים, הוללות, אני לא חייב כלום לאף אחד, מסודר ובלי כל המחויבויות. אבל בוויקאנד, כשרעשי הרקע יורדים, אני מרגיש את הבדידות, אין הסחות דעת ממנה. במובן הזה במהלך השבוע העבודה 'משחררת'. ביומיום הבית משמש מעין תחנת מעבר מיום עבודה אחד ליום העבודה שאחריו, ובאמצע אין הרבה פנאי, לפחות לא פנאי נפשי. עיקר האקשן בחיים שלי הוא העבודה — עם כל כך הרבה שעות עבודה אני לא יכול להספיק אקשן אחר, אז אני מנחם את עצמי שיש את הריגוש היומיומי בעבודה וזה בסדר. אבל כשיוצא לי לחשוב על זה שהאקשן הוא בעבודה אני ממהר לנטוש את המחשבות האלה, הן מדכדכות.
"ואז בסוף השבוע המחשבות האלה מגיעות. אתה מרגיש עוד בן אדם ביקום הגדול, ולפעמים די אבוד. אני יודע להעריך את השקט והמנוחה, ואני רגיל לזה, אבל יש פה בדידות. כשאני תוהה על אורחות חיי — זה לא תותים, קצפת וטרמפולינה. אם הייתי קורא כתבה כמו זאת לפני 15 שנה למשל הייתי אומר 'לי זה לא יקרה'. אבל האדרנלין המקצועי מנהל אותך גם אם אתה לא רוצה, וקל מאוד להישאב לזה, ולסופ"שים שנראים ככה".
הפסיכולוגיה של המתבודדים
עניין של אישיות - ונורמות חברתיות
"הצורך להרגיש שייך הוא הישרדותי", אומר פרופ' עמי שקד, ראש החוג לפסיכולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים רמת גן, שחוקר זוגיות ובדידות (גם בחיי נישואים). "יש אנשים שיש להם נטייה לבדידות, שלפעמים הולכת עם ירידה במצב רוח. כל עוד אני עובד ויש סביבי אנשים זה מסתדר, אבל בסופי שבוע אין לי את המילייה הזה שמגן עליי מבדידות, אני מתנתק ממה שמספק לי את תחושת השייכות. כלומר מי שנשען על המילייה התעסוקתי שלו כמקור להפגת הבדידות — מרגיש אותה בסוף השבוע, ומחכה לראשון בבוקר כדי לחזור לעבודה. וזה קורה בעולם שבו 'העבודה היא חיינו', והסטטוס החברתי שלנו נגזר מהתפקיד שלנו".
הפסיכולוג פרופ' עמירם רביב, עמיתו של שקד במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, מתעכב על ההבדל בין היכול "להיות לבד" (solitude) — "תכונה משמעותית וחיובית. אדם צריך להרגיש נינוח בלבד שלו, ואם הוא לא מסוגל הוא בבעיה" — לבין בדידות. "וורקוהוליקים הרבה פעמים בורחים מבדידות, העבודה מאפשרת להם לא להתעמת עם הבדידות שלהם. ואם אין לך קבוצה חברתית, שכנים ובני משפחה שאיתם אתה באינטראקציה בשעות הפנאי, אתה נשאר רק עם האינטראקציות במסגרת התעסוקתית. אין לי נטייה להאשים את הקורבן, אבל הרבה פעמים מי שסובל מבדידות הם אנשים שלא הצליחו לשכלל את הכישורים החברתיים שלהם. אז זה גם עניין של אישיות". עם זאת, הוא מדגיש, זה גם עניין של החברה שמסביב: "אי אפשר להתעלם מהעובדה שהחברה הישראלית היא במידה רבה חברה של זוגות והורים עם ילדים".
