ארבעה ימים אחרי שאני וּורה בת ה־4.5 חזרנו מצרפת, פורסמה הנחיה חדשה של משרד הבריאות ונכנסנו לבידוד של עשרה ימים. ביום הראשון המחשבה על מה אעשה עם ילדה מלאת אנרגיות בדירה סגורה במשך עשרה ימים היתה גדולה עליי. בבוקר ממש לא יכולתי להתעורר. ורה דווקא שמחה לבלות בבית, וקפצה עליי בקריאות צהלה.

האסוציאציה הראשונה, המתבקשת, היתה של כלא. בראשי עלה הציור "החיים נמצאים בכל מקום" של הצייר הרוסי ניקולאי יארושנקו. רואים בו קרון שמוביל אסירים, בהם אם ותינוק שמוצאים קצת נחמה בהאכלת יונים.
ברור שהכלא שלי הוא בתנאים טובים במיוחד. אין בו סוהרים ויש בו אינטרנט ומשלוחים ממסעדות. למזלנו סאני, בעלי, לא היה איתנו בצרפת ולכן לא חייב בידוד, כך שאין מה לדאוג גם בעניין האספקה השוטפת מהסופר.
אז כלא זה בטח לא, אבל בשבילי מספיקים אפילו יומיים בלי להיות בסטודיו כדי שאכנס להתקף חרדה ואחווה כאבי גמילה קשים. נחמה אני מוצאת דווקא במה שבהתחלה הכניס אותי לפניקה: שהות רק עם הבת שלי עשרה ימים ברצף. עכשיו אני מבינה שזאת הזדמנות לעבור חוויה חשובה יחד.

ביום השני לבידוד, הסבתא באה להושיט לנו סיוע הומניטרי. נראה לי שהיא היחידה במשפחה שנלחצת מכל הסיפור. מרוב דאגה היא בישלה אוכל שיספיק לנו לחודשיים: עשרה ליטר בורשט ירוק, 100 קציצות, ופירה תפוחי אדמה בכמות מסחרית. את כל זה היא השאירה לנו ליד הדלת. כשיצאנו לקחת היא עמדה למטה בקצה המדרגות ויכולנו לדבר קצת. אפילו ורה הבינה שאסור להתקרב לסבתא ולא רצה אליה לחיבוק.
כשסבתא הלכה הסתכלנו קצת בספר רפרודוקציות של רפאל. ורה הכי אהבה את הציור ״ההורדה מהצלב״. בערב היא שאלה אותי: אמא, מתי אנחנו נתפגר?
תכל׳ס, ההנחיה לשהות בבידוד נראית לי די מטומטמת. ממילא נכנסנו לבידוד רק ארבעה ימים אחרי שחזרנו, ואילו היינו נדבקות, אין מצב שסאני לא היה נדבק גם הוא. בכלל, אני לא מאמינה בשיט בעניין הזה של הקורונה, אבל אני אזרחית שומרת חוק. סאני מצדו חושב שזו מחלה של אנשים לבנים, כך שהיא לא נוגעת לו.

‍

שבת היתה יום שמש יפה כל כך. יום מושלם לטיול בטבע או לפחות בפארק. במקום זה יכולנו רק להסתכל על הכדור הפורח מעל פארק הירקון. רואים אותו מחלון המטבח שלנו.
מהבחינה הזאת (ורק מהבחינה הזאת), בידוד גרוע יותר מכלא, כי בכלא לפחות יוצאים לחצר. לפחות ככה מראים בסרטים, ובציורים - למשל ב"מעגל האסירים" של ואן גוך.