חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// דמי אבטלה הם לא הפתרון /// משרד החינוך מנותק מהשטח /// בהייטק צריך להפגין סולידריות /// איטליה הבינה שלחץ המעסיקים היה טעות
הפיצויים
צריך מנגנון חדש
חוקרת הביטוח הלאומי ד"ר מיכל קורא מאוניברסיטת חיפה מתחה ביקורת חריפה על השימוש בדמי אבטלה כפיצוי לעובדים בימי קורונה. קורא מסבירה שהאבטלה הנוכחית נובעת מהחלטת ממשלה (ההגבלות על פעילות המשק), ולכן לטענתה אין להשתמש בדמי אבטלה — מנגנון ביטוח בעיקרו— אלא ליצור מנגנון פיצוי כללי. ובכלל, היא מוסיפה, אין סיבה להפלות לרעה את מי שאינם מקבלים דמי אבטלה, למשל אנשים בגיל פרישה או צעירים.
קורא צודקת. אבל בפועל, כשהמשבר החל לא היה זמן להקים מנגנונים ולכן השתמשו בקיים. אם היו מקימים מנגנון חדש, הוא לא היה משווה את העצמאים לשכירים אלא להפך, השכירים היו כמו העצמאים, במובן של לכו תדעו מתי יגיע הכסף. כרגע אין מה לעשות, אבל את התובנה של קורא צריך ליישם לקראת המשבר הבא, בין שהוא יהיה מגפה או אסון אקלים. להקים, בחקיקה, מנגנון שיתמרץ את המעסיקים להשאיר עובדים, יפצה את כולם וימנע אפליה. יהיה אפשר, למשל, לעודד מעסיקים לצמצם זמנית היקף של חלק מהמשרות, כך שאנשים ימשיכו לעבוד באופן חלקי ויקבלו השלמה מהמדינה. זה רק רעיון אחד, אבל העובדה היא שצריך לחשוב על מנגנון חדש שאפשר יהיה להתאים בקלות רבה יותר למציאות משתנה.
/// שחר אילן
ההייטק
רק בחירה אחת נכונה
הימים שאחרי פסח הובילו עוד ועוד חברות הייטק לפיטורי עובדים. בחלק מהמקרים כי אין ברירה, בחלק — זו היערכות למה שמסתמן כמשבר ממושך. חברות אחרות הלכו על קיצוצי שכר רוחביים, או שביטלו מגוון הטבות שניתנו לעובדים, מנויים לחדר כושר, הטבות למסעדות, תלושי שי וכדומה.
בצומת הזה, שבין פיטורים לקיצוצים אחרים, החברות נבחנות. תנאי העבודה והשכר בהייטק התנפחו בשנים האחרונות כל כך שהתחושה היתה בבועה על סף פיצוץ. מחסור בכוח אדם ומלחמות על טאלנטים נתנו לתנאים האלה איזו הצדקה, אבל בנקודת הזמן הנוכחית המעסיקים מגלים את פרצופם האמיתי: אלה שמגינים על התנאים וההטבות גם במחיר של פיטורי עובדים, ואלה שמבינים שראוי יותר לקצץ קצת מהשפע הזה לכולם, כדי להשאיר את כולם. העובדה שבחוץ מתחולל משבר בריאותי־פוליטי־כלכלי־חברתי נרחב מאפשרת כרגע רק החלטה נכונה אחת, זו הסולידרית, שמעדיפה קיצוצי רוחב על פיטורים. כל בחירה אחרת היא ניתוק שיהפוך את עשירי ההייטק לסמל רע.
/// הגר רבט
החינוך
כישלון מפואר
תחת ועדת הקורונה, שנועדה לבדוק את פעילות הממשלה במשבר, נדרשת תת־ועדה לבחינת משרד החינוך. אחרי הזיגזג של הלמידה מרחוק, אחרי תוכניות לימוד תובעניות ולא ריאליות, אחרי העמדה הלא עקבית בשלל נושאים, בשבוע שעבר התגלה למורים שהם בכלל אמורים לעבוד ב־50% משרה — כך נכתב בתקנות לשעת חירום. אף אחד לא אמר להם את זה, לא המשרד ולא הסתדרות המורים או ארגון המורים, ובפועל רבים מהם עבדו יותר מה־100% הרגיל, כי אין ברירה וצריך להתאים את התוכנית ולבנות שיעורים מקוונים ולתת מענה להורים ולילדים המיואשים. גם אחרי שגילו שיקבלו 50% שכר הם המשיכו לעשות זאת.
כי חינוך אי אפשר לעשות בחצי משרה, וילדים הם לא מכונות שנכבות אחרי חצי יום; צריך להדריך אותם, לסייע, ללוות במשימות, לתת מענה, ואין לזה שעות מוגדרות. המורים בשטח יודעים את זה, אבל משרד החינוך ואנשי האוצר לא ראו את השטח כבר שנים. הם רואים רק את הכסף — גם אנשי משרד החינוך — והעיקר שיש חישובים, שיש נוסחה, שסופרים ימים בחופש הגדול. השבועות האחרונים חושפים את עומק הכישלון הערכי והעקרוני במשרד החינוך, את היעדרותו של שר שינהל את האירוע, את החוסר בפקידות עם שיעור קומה, את הצורך העז בחזון שאינו להעתיק את הכיתה לזום. כל כך הרבה הזדמנויות חינוכיות טמונות במשבר הזה, כל כך מעט אנשים שיודעים לעשות עם זה משהו.
/// גולן פרידנפלד
איטליה
טעות להקשיב לבעלי הון
אחרי סגר של שבעה שבועות, אחרי שקברה 26 אלף מתים מהמגפה, איטליה התחילה השבוע לחזור בהדרגה לשגרה בצל הקורונה, בעיקר באזורים שמדרום למוקד ההתפרצות, חבל לומברדיה. ויש כבר מסקנות ראשונות מההתנהלות עד כה. למשל, איגודי עובדים וראשי ערים בלומברדיה, שמניב 21% מהתמ"ג האיטלקי, טוענים שלובי התעשיינים הגדול במדינה, קונפינדוסטריה, הפעיל לחץ עצום כדי למנוע השבתה של הייצור ושל פעילות כלכלית אחרת, חרף הצורך בצעדים דרסטיים כדי לעצור את ההתפשטות.
גם כשהוטל סגר על החבל, מפעלים נשארו פתוחים ועובדים נאלצו להפגין כדי שלא יסכנו אותם. "טעות איומה", אומרים כעת המבקרים. ההדבקות נמשכו (הן עדיין נמשכות, ובלומברדיה מספר הנדבקים היומי כפול מבשאר המדינה), וכשהתעשיינים התחילו להבין את גודל האסון הם מימנו הקמת בית חולים שדה ענקי ב־21 מיליון יורו, בניגוד להמלצת מומחים שהאמינו שצריך בתי חולים קטנים יותר בפיזור רחב יותר. עכשיו הפיל הלבן הזה, במרכז כנסים במילנו, עומד כתזכורת למה שקורה כשבעלי הון עם אינטרסים מסוימים מאוד משפיעים דרמטית על קביעת המדיניות.
/// תמר טוניק
מילת השבוע
//
דור סער־מן
האם אפשר בכלל לחזור? לאן? למה?
חזרה לעבודה. חזרה ללימודים. חזרה לפקקים — אלה ימים של חזרה (חלקית, מהוססת) לשגרה. חזרה היא תמיד אל מה שכבר מוכר, שהיינו בו בעבר, ובדרך כלל מתלווה לה מחשבה על "הישן והטוב". חזרה הביתה, למשל, אחרי מלחמה. ובישראל בחזרה יש גם משום תחייה משיחית כמעט — חזרה מגלות, חזרה לעבודת האדמה, חזרנו אל בורות המים (כרגיל, אחרי מלחמה).
ועכשיו אנחנו לא חוזרים מהכאוס בחוץ אל הבית הבטוח, אלא יוצאים מהבית ומהקונכייה אל החוץ הלא־בטוח ואל האי־ודאות. כאילו במשך חודש וחצי הסתער אויב אכזר על המשרדים, המספרות, גני הילדים. נכבשו להם הרחובות, מתחמי ביג נפלו בשבי, ואנחנו היינו נצורים בשכונה. האם נשוב כעת כמנצחים אל השטחים שאיבדנו, האם נוכל לחזור לעזריאלי, בדמעות, אחרי אלפיים שנות?
אלא שאין דגל שאפשר לתקוע, שום עסקת אשראי פנים אל פנים שהיא תרועת ניצחון חגיגית. כמו סיפוח זוחל, עכשיו אנחנו בחזרה זוחלת, בלי קווי גבול חדשים וברורים. התיל זז ללא הפסקה, וכל חזרה היא מהוססת, מדודה, אפילו זמנית. במלחמות החדשות מדברים על הסבב הבא, עכשיו המונח הוא הסגר הבא. אנחנו חוזרים, אבל שום דבר באמת כבר לא מוכר. זו לא אותה שגרה, ואנחנו לא לגמרי אנחנו. בעצם תמיד במילה "חזרה" גלומה איזו אשליה, שהזמן לא עבר ולא קרה דבר. אם זה טוב ואם זה רע, אולי באמת אין כבר דרך חזרה.
