"לקורונה יש פוטנציאל פגיעה הרסני בכל מה שבנינו בתחום השוויון המגדרי. ההישגים החשובים של השנים האחרונות נמצאים בסכנה בעקבות המשבר הכלכלי שנוצר מהמגפה, ובעיקר בעקבות ההתמודדות הלקויה של הממשלה איתו".

עו"ד שי אוקסנברג מתמחה במאבקים שקופים. כמי שמנהלת תחום קידום מדיניות וחקיקה בשדולת הנשים, והתמחתה בעברה בנציבות האו"ם לפליטים בישראל, היא יודעת שהמשימה הקשה במאבקים האלה היא קודם כל לגרום למקבלי ההחלטות להבין שהמאבקים בכלל קיימים. ועכשיו בצל הקורונה, הדחיפות של המאבק הפמיניסטי גוברת שבעתיים: ניתוח משברי העבר מראה כי נשים נפגעות בתקופות מיתון הרבה יותר מגברים, ומתקשות עוד יותר להתאושש ממנו: בגלל מבנה שוק העבודה המערבי הן סובלות יותר מפיטורים, קיצוצי שכר ואבטלה; בגלל נוכחותן הגבוהה במקצועות הסיעוד והרווחה הן חשופות יותר להדבקות בנגיפים; ובצל הסגר והמתיחות הקולקטיבית הן חשופות יותר לאלימות וניצול.

"ללא מחצית מהאוכלוסייה שלה, ישראל לא תוכל להיחלץ מהמשבר", מזהירה אוקסנברג במסמך שתגיש השבוע לממשלה ולכנסת, הסוקר את ההשפעה המגדרית של המגפה בארץ ובעולם.המסמך מסתמך על נתונים עדכניים ממגפת הקורונה, ועל ניתוחי המשבר הכלכלי של 2008 והמשברים שנגרמו מהתפרצויות מגפות הזיקה והאבולה. "שוויון מגדרי צריך להיות כלי מרכזי בהתמודדות עם המשבר, כדי שהמדינה תצא ממנו חזקה וחסינה", היא מבהירה.

נקודת המוצא בניתוח של שדולת הנשים היא הנתון החמור שהציג ביטוח לאומי: 60% מהמובטלים החדשים בחודש מרץ היו נשים. הפער בין שיעור האבטלה בקרב ישראלים לעומת ישראליות עמד על 0.2% לפני המשבר, ואילו בקרב מפוטרי מרץ הוא זינק ל־10%. "זה פער מטורף שדורש התייחסות רצינית ובדיקות עומק", אומרת אוקסנברג. "הבעיה היא שאין לנו מושג מי מפוטרות עכשיו ולמה? האם מעסיקים מנצלים את ההזדמנות להפלות בין עובדים לעובדות? אולי זה נובע מכך שמסגרות הטיפול והחינוך סגורות ואין להן ברירה, כי הן צריכות להיות עם הילדים? ואולי זה בכלל קשור לסוג העבודות של נשים ולתחומים שבהן הן עוסקות?

"מה שאנחנו כן יודעות להגיד הוא שהנתונים בעולם דומים לאלו של ישראל. ולכן גם שאר החששות שלנו מבוססים על האופן שבו משברים דומים יפגעו בנשים. ההיסטוריה מלמדת אותנו שגברים מצליחים להתאושש מהר יותר מבחינה תעסוקתית־כלכלית, למשל. כלומר הם חוזרים מהר יותר לשוק העבודה".

מתי ראינו את זה?

"ראינו את זה באופן שבו התמודדו מדינות כמו יוון, איטליה, אירלנד, אנגליה ואחרות עם המשבר הכלכלי של 2008. כך למשל, למרות שבטווח המיידי הסקטורים שחטפו את המכה הקשה היו סקטורים עם רוב גברי, כמו תשתיות ופיננסים, בטווח הארוך נשים נפגעו ממנו יותר — כי הן לא הצליחו להתאושש מהר כמו הגברים. בין היתר, זה נבע מכך שמדיניות הממשלות ליציאה מהמשבר כוללת לרוב קיצוצים בשירותים ציבוריים. ונשים, בהיותן המטפלות העיקריות בילדים ובקרובי משפחה מבוגרים, תלויות בשירותים בללו יותר מגברים.

"נוסף על כך, המגזר הציבורי הוא מקור תעסוקה עיקרי — באיחוד האירופי, נשים היוו כמעט 70% מעובדי המגזר הציבורי, ובארץ הנתונים נעים סביב 60%. כך שהקיצוצים הביאו גם לאובדן מקומות עבודה מסיבי של נשים".

ומה לגבי נשים שלא עובדות במגזר הציבורי?

"ההתאוששות מהמשבר הכלכלי פגעה בנשים מכל שכבות האוכלוסייה. באיטליה, למשל, המדיניות שננקטה לאחר המשבר השפיעה באופן לא פרופורציונלי על נשים, ובשנים שלאחריו הן סבלו יותר מאבטלה וקיפאון בשכר, אפילו נשים צעירות ומשכילות. נוסף על כך, חלק ממדינות אירופה פגעו בחופשת הלידה ובדמי הלידה, והאפליה בעבודה נגד נשים יולדות גברה".  

עוד תופעה האופיינית ליציאה מהמשבר קרויה "העובדת הנוספת" – גם כשהגברים היו אלה שפוטרו ממשרותיהם או שהכנסתם נפגעה, נשים היו אלה שנפגעו יותר בסופו של דבר. זה קרה משום שהלחץ עליהן לצאת לפרנס בכל מחיר גדל, ולכן יותר נשים נדחפו לעבודות פוגעניות, נצלניות ומסוכנות. במדינות מתפתחות, שוק העבודה הבלתי פורמלי ("עבודה בשחור") התרחב.

במה מתייחד משבר הקורונה מהמשבר הכלכלי מבחינת תעסוקה?

"במגפות בכלל, ובמשבר הקורונה בפרט, המגזרים שנפגעים במיוחד, כמו תיירות וקמעונאות, הם דווקא כאלה שיש בהם רוב נשי. ראינו את זה למשל בהתפרצות האבולה באפריקה בשנים 2013–2016. לכן אנחנו חוששות הפעם ממכה כפולה — לא רק שלנשים קשה יותר להתאושש ממשברים כאלה, אלא שהפעם הן גם נפגעות באופן משמעותי מאוד בטווח המיידי".

מאז פרוץ הקורונה, מגזרים שלמים עברו לעבודה מהבית. מסורתית, זה נחשב למהלך שתומך בנשים, משום שהוא שובר את הדיכוטומיה של בית־עבודה, ומנטרל את הקושי בנסיעות לעבודה. אלא שלטענת אוקסנברג, בזמני סגר האפקט מתהפך: "כשהילדים נמצאים בבית 24/7, נטל הטיפול בהם ייפול לרוב על נשים ויפגע בפרודוקטיביות שלהן".

במשבר הנוכחי שמענו דווקא הרבה גברים שנעשו מעורבים יותר בבית.

"בכל פעם שמדברים על חלוקת תפקידים מגדרית בבית, יקומו הגברים שיגידו 'לא נכון, אני מוריד את הזבל, אני מוציא את הילדים מהגן' וכו'. אבל סקר של ארגון שוות והמכללה האקדמית תל אביב־יפו מראה שנשים מקדישות לעבודות הבית 16 שעות יותר מגברים בשבוע".

גם כאן, הנתונים מהעולם מראים מגמה דומה. כך למשל, לפי דו"ח של האו"ם, יש פי 3 יותר נשים עובדות שמטפלות בקרובי משפחה מבוגרים או סיעודיים לעומת גברים עובדים. "וכשגובר הנטל של הטיפול בבית ובמשפחה, גוברת הסכנה שמעסיקים שנדרשים לקצץ, יעדיפו לוותר על נשים", אומרת אוקסנברג.

"במבנה של שוק התעסוקה של היום אין התייחסות מגדרית כלל, אלה בעיות שצפות ועולות כל הזמן, לא רק בעיתות משבר. כשמעסיק מחליט למשל את מי לקדם או את מי לפטר, הוא לוקח בחשבון שיש לו עובד ועובדת, אבל רק העובדת צריכה לצאת לקחת את הילדים מהגן, כי בן הזוג שלה לא יכול, לא רוצה או פשוט לא חשב על האפשרות הזאת כי זה לא דבר נפוץ. וזה בלי שדיברנו על אמהות חד־הוריות".

מצבן של האמהות החד־הוריות היה קשה מאוד עוד לפני המשבר — נשים עומדות בראש 86% מהמשפחות היחידניות בישראל. ולפי  ניתוח של המרכז להעצמת האזרח שפורסם אשתקד, שיעור העוני בקרבן גבוה משמעותית מהשיעור באוכלוסייה הכללית — 26.1% לעומת 18.6%.

"אם מישהו ממקבלי ההחלטות היה בוחן את שוק העבודה במשקפיים מגדריים, הוא כנראה היה מותאם יותר להורים", אומרת אוקסנברג, "לא רק לאמהות, אלא גם לאבות שמגיע להם שאורח חייהם יהיה מאוזן יותר מבחינת בית־משפחה־עבודה".

נראה כי הנתון המגדרי היחיד שעשה רעש במשבר הקורונה היה שגברים מתים ממנה יותר: ארגונים כמו Global Health 50/50 מצאו כי יש רוב מובהק לגברים בקרב קורבנות המגפה.

החסינות היחסית של נשים היא מזל בנסיבות הקורונה, משום שנשים הן אלו שחשופות יותר להדבקה במחלות בכלל, ובקורונה בפרט. הדו"ח של שדולת הנשים מציין כי "נשים מהוות 70% מהעובדים במקצועות הבריאות והרווחה בעולם, ובמדינות ה־OECD הן מהוות 90% בממוצע מכוח העבודה הסיעודי. כלומר הן בקו החזית של ההתמודדות עם המשבר הבריאותי, ועולה חשש כבד באשר להגנה עליהן ולמתן מענה לצרכים הייחודיים שלהן".

נתוני ההידבקות מאמתים את החשש הזה: בקרב צוותים רפואיים ותומכי רפואה, הרבה יותר נשים נדבקות בקורונה — 72% מהצוות הרפואי שנדבק בנגיף בספרד ו־66% באיטליה היו נשים. גם כאן ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כמו באבולה ובזיקה.

אבל הפגיעה בבריאות של נשים בתקופות של מגפה רחבה הרבה מעבר לשיעורי ההידבקות. כך למשל, ההסבה של מתקנים לצורך הטיפול במגפה ומגבלות התנועה לצמצום ההדבקה פוגעות בגישה לשירותי בריאות לאישה ושירותי בריאות מינית. במקומות כמו סיירה ליאון, למשל, יותר נשים מתו מסיבוכים בלידה מאשר מהידבקות באבולה בשיא שנות המגפה. כמו כן, נשים רבות סבלו מטראומות פסיכולוגיות קשות וממושכות בגלל החרדה הבלתי פוסקת להדביק את ילדיהן בווירוס, כמי שהיו המטפלות היחידות בחולים.

הסגר הממושך בעקבות המגפה גורם גם לעלייה במקרים של אלימות בתוך המשפחה. "בכל העולם נרשם זינוק של 25%–30% בתלונות על אלימות במשפחה בעקבות הטלות סגרי הקורונה. ראינו את זה במחוז חוביי בסין, בצרפת, ארצות הברית, גרמניה, ספרד, אנגליה, קנדה ועוד שורה ארוכה של מדינות. ואלו רק המקרים המדווחים", מזכירה אוקסנברג. "מספר המקרים בפועל גבוה בהרבה".

בישראל, לפי נתוני המשטרה, חל גידול של 16% בעבירות האלימות בתוך המשפחה במרץ לעומת אשתקד, ובויצ"ו מדווחים על תפוסה חריגה של 90% במקלטי הנשים. רק יו"ר נעמ"ת חגית פאר מפתיעה ואומרת כי "לקו החירום שלנו לא הגיעו בינתיים יותר פניות מבדרך כלל, אך אנחנו משערות שהגל הגדול יגיע בהמשך לאחר השחרור מהסגר".

למה?

"מכיוון שנשים נמצאות כרגע בתוך הסיטואציה והן משותקות. הגורם האלים נמצא בצמידות מאיימת ואין להן את המרחב, לא הפיזי ולא הנפשי, לעשות מעשה ולהרים טלפון. האומץ לפנות לקבלת עזרה דורש איזשהו עיבוד מרחוק. למשטרה מגיעים המקרים האקוטיים ביותר, אלו שזקוקות להגנה מיידית מפני סכנת חיים. אנחנו רגילות לקבל עומס של פניות אחרי חגים צפופים ודביקים, בתקופות של מלחמה ובתקופות של משבר כלכלי".

אז מה עושים?

אוקסנברג: "מעבר לטיפול במצוקה המיידית, צריך לזכור שאלימות מגדרית עולה המון כסף לחברה ועדיף להשקיע את הכסף הזה עכשיו בצורה של היערכות, הגנה ומניעה מאשר אחר כך, כאשר המחיר יהיה גבוה יותר. כבר עכשיו מדינות כמו קנדה, ספרד, אוסטרליה ואיטליה הקצו בתוכנית הכלכלית שלהן להתמודדות עם המשבר תקציב לטיפול באלימות נגד נשים והבטחת שירותים לטיפול באלימות במשפחה ואלימות מינית. זה חייב לקרות גם אצלנו".

"בג"ץ חייב להתערב יותר במהלכים שמקדמת המדינה, אחרת מצב הנשים כאן רק יחמיר", פוסקת בנחרצות הפרופ' למשפטים פרנסס רדאי, המתמחה בזכויות נשים. "בשנים האחרונות הממשלה נקטה תהליכים אנטי־דמוקרטיים שתעדפו קבוצות לובי שונות על חשבון זכויות אדם בכלל ונשים בפרט, ועכשיו עם משבר הקורונה זה עלול רק להחריף.

"יש מדינות שקיבלו החלטה לעבור את המשבר בצורה פחות פוגענית כלפי נשים. אבל לא ישראל, שדומה בכך לארצות הברית, הונגריה וברזיל שמובלות בידי מנהיגים מצ'ואיסטים, שנוטים להקטין ולפגוע במוסדות הדמוקרטיה דרך קבע. וזה מה שפוגע בשוויון של נשים בחברה. בתקופות של מיתון כלכלי הדברים הראשונים שנפגעים קשורים לשוויון הזדמנויות אמיתי של נשים בחברה. אם לא מקצים משאבים באופן מכוון ומודע לטיפול בילדים, בזקנים, בחולים אז נשים הן הראשונות להיפגע.

רדאי מדברת מניסיון ארוך: עד לאחרונה כיהנה כיו"ר קבוצת העבודה של מועצת זכויות האדם של האו"ם לעניין אפליה נגד נשים, ועוד קודם לכן היתה חברה בוועדת האו"ם למיגור אפליה מגדרית (CEDAW), וייסדה את המרכז המשפטי של שדולת הנשים בישראל. כיום היא עומדת בראש מכון קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל במסלול האקדמי של המכללה למינהל.

לטענתה, בישראל הרגישות המגדרית מפגרת הרבה אחרי העולם המערבי. "בשנים של קום המדינה היה מיתוס של שוויון, אבל מהר מאוד מצאנו את עצמנו בפיגור רציני, כשחוקים בנוגע לשוויון זכויות עבודה שחוקקו במדינות ה־OECD בשנות השישים והשבעים הגיעו אלינו רק בשלהי שנות השמונים", אומרת רדאי. "בשנים האחרונות ניתן דגש רב להתחשבות בתפיסות דתיות הנוגעות למקום האישה בחברה ובציבור, ולכן אנחנו רואים הידרדרות רצינית, אם זה בהפרדה בין נשים לגברים בקורסי הכשרה ממשלתיים, או תוכניות לימוד נפרדות באוניברסיטאות ואפילו בכנסת עצמה, שלא מוכנה לתת לנשים לשיר בטקסים. זה אולי נראה כמו תופעה שולית, אבל בעיניי זה פשוט הלם. זו הליכה נגד כל המגמות בעולם ולכן אי אפשר לומר שבישראל יש מודעות מגדרית ברמה שמתקבלת על הדעת".

אחת הבעיות המרכזיות במאבק הפמיניסטי היא שגורמים רשמיים בארץ כמו המוסד לביטוח לאומי כלל לא עוסקים בפילוח מגדרי של הנתונים הנאספים. "כשהשתתפתי בישיבת זום של ועדת הרווחה בכנסת, המוסד לביטוח לאומי הציג מצגת שלמה שלא היה בה אף פילוח מגדרי, למעט הנתון הקריטי הבודד על שיעור האבטלה", אומרת אוקסנברג.

"בעיניי, זה נובע מחוסר אכפתיות", אומרת רדאי. "בשנת 2000, כשהצטרפתי לוועדת האו"ם למיגור אפליה נגד נשים, פעם אחר פעם עלתה בוועדה הדרישה שמדינות יפיקו את כל הסטטיסטיקות שלהן עם אבחנה לפי מין. ואם ב־20 השנה שחלפו מאז, מדינת ישראל, שנהנית מרמה טכנולוגית גבוהה, לא עשתה זאת, זו עדות לכך שלאף אחד לא אכפת".

איך זה ניכר במשבר הנוכחי?

"יש לנו המון שאלות בלי תשובות: כמה נשים הוצאו לחל"ת לעומת גברים? כמה נשים פוטרו או קוצץ שכרן? כמה נשים הקטינו את המשרה כדי לטפל בילדים? עד כמה נשים מצליחות לעבוד מהבית במצב הזה? כמה נשים וכמה גברים חשופים להידבקות בקורונה כי הם עובדים מול חולים? אין לנו מושג".

אחת הסיבות הבסיסיות לטיפול הלקוי במצוקה של נשים בעיתות משבר נובעת מחוסר הייצוג שלהן בקבלת ההחלטות. מאז החל המשבר נשמעו קולות רבים הקוראים לשלב נשים בצוותים המנהלים אותו. בין השאר, נשלח מכתב לראש הממשלה מטעם פורום 14 ראשות הערים ובו דרישה לשלבן בתכנון שלב היציאה מהמשבר לצד מומחיות ומומחים בתחומי השלטון המקומי, החינוך, העבודה הסוציאלית והגיל השלישי. "בישראל החוסר בנשים בקרב מנהלי המשבר בולט במיוחד", אומרת מיכל גרא מרגליות, מנכ"לית שדולת הנשים. "צוות המומחים במינוי המל"ל, שכלל 22 מומחים גברים בלבד, היה הדוגמה הבולטת ביותר לכך. אבל גם מקבלי ההחלטות — ראש הממשלה, שר הבריאות, מנכ"ל משרד הבריאות, שר האוצר, מנכ"ל משרד האוצר, הממונה על התקציבים באוצר — כולם גברים. היעדר החשיבה המגדרית בניהול המשבר ובאסטרטגיות היציאה ממנו עלול להוביל למחיר יקר מאוד".

מדינה שיש בראשה נשים בהכרח טובה יותר בניהול המשבר?

רדאי: "כשנשים עושות לובי בפרלמנטים יש להן עניין גדול יותר בשירותים לציבור, הן נוטות לחברה עם יותר שירותים סוציאליים, פחות תחרות בלי הגבלה, יותר מחויבות לעיקרון שהמדינה צריכה לדאוג לרווחת תושביה.

"במשבר של 2008 ראש הממשלה באיסלנד היתה אשה, שרת הכלכלה היתה אשה, ויותר מחצי מהקבינט היו נשים. ואפשר לראות איך זה השפיע על המהלכים שלהן — הן החליטו באופן מודע שמדיניות הצמצום הכלכלית שמתחייבת מהמשבר לא תפגע בנשים. למשל סירבו להקטין את מספר המשרות בשירות הציבורי, שבו יש רוב נשי גם בישראל, וצמצמו את חופשת הלידה באופן שוויוני עבור גברים ונשים כך שתישמר הסימטריה בין אבות לאמהות בשוק העבודה. והיא התאוששה מהמשבר".

אבל בפועל הקריאה שעלתה לשלב נשים בקבלת החלטות התמקדה בעובדות סוציאליות ומומחיות לרווחה. וזה בעייתי כי זה מחזיר אותנו למסגור של מקצועות נשיים וגבריים.

"ניסיון החיים מלמד שלנשים יש נקודת מבט שונה מגברים", אומרת אוקסנברג, "וכשנותנים להן להישמע, מגיעים לתוצאות טובות יותר. זה לא אומר שחייבים בהכרח עובדת סוציאלית, במקום עובד סוציאלי שידע לתת מענה ראוי. וכמובן אין בשילוב נשים הבטחה לתוצאות טובות יותר מבחינה מגדרית. אבל ההיגיון אומר שאם נכלול מגוון דעות, ניסיון חיים שונה ונקודות מבט שונות זה מה שיביא לתוצאה טובה יותר. ופה מדובר במחצית מהאוכלוסייה".

ומספיק שיהיו נשים בצוות כדי שנשיג את המבט המגדרי?

"ממש לא. אנחנו אף פעם לא מדברות על ייצוג בלבד. זו נקודת התחלה אבל היא לא מספיקה. לצד ייצוג של נשים חייבים שתהיה גם הטמעה של חשיבה מגדרית, כלומר לתת תשומת לב לצרכים ייחודיים של נשים מתוך ההבנה שנשים באופן כללי הן מוחלשות יותר, יש להן פחות ביטחון כלכלי, הן מרוויחות פחות, יותר עובדות במשרות חלקיות, צוברות פחות לפנסיה ותלויות יותר בשירותים ציבוריים בצורת קצבאות או מסגרות ציבוריות. כשביום אחד סוגרים את כל השירותים הציבוריים יש לזה קודם כל אימפקט על נשים, וחשיבה מגדרית תקדם נושאים כאלה ותשים אותם על השולחן".

אתן חוזרות ואומרות שאנחנו חייבים לאמץ חשיבה מגדרית, אבל מה כבר אפשר לצפות ממעסיקים, למשל? הם הרי מחויבים לרווחיות וליעילות של העסק, לא לצדק חברתי.

אוקסנברג: "מובן שהפתרון לא יוולד ברמת העסק הבודד, אלא ברמת שוק העבודה כולו. לכן ראשית, המדינה צריכה להדק את הפיקוח על אפליית נשים מצד מעסיקים ולעודד תעסוקת נשים ויצירת מקומות עבודה נוחים עבורן. שנית, כל תוכנית של יציאה מהמשבר חייבת לאמץ מדיניות ידידותית למשפחה. המשבר הזה מראה לנו בצורה הכי ברורה שיש את הקשר ההכרחי בין שוק העבודה למערכת החינוך, ושברוב המקרים מי שנדרש לסגירת הפער אלו נשים".

מה בתכל'ס אתן רוצות שהמדינה תעשה?

"בניתוח של המשבר הכלכלי מ־2008 מצאנו כמה וכמה צעדים חיוביים שאפשר לאמץ ממדינות שונות. קודם כל המדינה יכולה להגביר את התמיכה הכלכלית בנשים שמאבדות שעות עבודה כדי לטפל במשפחה: סלובניה, למשל, הגבירה את הכיסוי לשירותי טיפול בילדים ב־7.5% בזמן המשבר; קוריאה הדרומית הגדילה את קצבאות הילדים.

"אפשרות אחרת היא להציע מסגרות טיפוליות מסובסדות לילדים, כמו שעשו בקנדה, יפן ולטביה. לוקסמבורג הציגה מערכת וואוצ'רים למסגרות לילדים מאוכלוסיות מוחלשות; והולנד הציגה חבילה של צעדים ידידותיים למשפחה לשנת 2009, שכללה הארכת חופשת לידה ותמיכה בנשים עצמאיות.

"המדינה יכולה לעודד גם העסקת נשים: הודו וארגנטינה, למשל, הגדילו את התעסוקה של נשים במרחב הציבורי; מדינות כמו פורטוגל, ברזיל וצ'כיה השקיעו בתוכניות לימוד והשמה למובטלות (בפרט של מיומנויות שמאתגרות סטריאוטיפים מגדריים), ואחרות עודדו יזמות —  מצרים הפחיתה ריבית על הלוואות לעסקים קטנים בהובלת נשים; וטורקיה הציעה אשראי מיוחד לנשים בעלות מלאכה.

"וחוץ מכל אלה, המדינה יכולה וצריכה לתמרץ גברים להיכנס הביתה. הדבר הכי בסיסי, למשל, זה לאפשר חופשת לידה לאבות שלא תלויה בחופשת הלידה של האמהות. מחקרים מראים שזה משפיע לחיוב וגורמים לאבות לקחת חלק גדול יותר בחיי המשפחה גם בטווח הארוך".