"אוזרק" היא אחת הסדרות שמסמלות את המפנה ביחס לסובלים מהפרעות נפשיות. במשך שנים רבות ה"משוגעים" לא היו דמויות עגולות, אלא חד־ממדיות. כאלה שתפקידן הוא רק להניע את העלילה או להאיר צדדים באופיו של הגיבור. הם יכלו להיות נבלים מאיימים ("הג'וקר"), נביאים שאף אחד לא מקשיב להם (שרה קונור ב"שליחות קטלנית 2"), מקרי סעד (הניה ב"הקיץ של אביה") או סתם אתנחתא קומית. לא יותר מזה.

המפנה התחיל במילניום הנוכחי, שהביא לגל "משוגעים" מסוג חדש, כאלה שההפרעה הנפשית שלהם היא הסיבה לכך שהם היחידים שיכולים להציל את המצב. כאלה היו דקסטר הרוצח הסדרתי, קארי הבי־פולארית מ"הומלנד", ג'סיקה ג'ונס הפוסט־טראומטית וד"ר האוס הדיכאוני. ההפרעה שלהם ציידה אותם בכישורים ותכונות יוצאי דופן הדרושים כדי לפתור סיטואציות קיצוניות, ואילו הפגיעה שלה באיכות חייהם רק הפכה אותם לגיבורים מורכבים ומעוררי הזדהות.

כל זה נחמד, אולי אפילו קצת מעצים, אבל לא מספיק. בטח לא כשב־20 השנה האחרונות תרופות נוגדות דיכאון וחרדה נהפכו למיינסטרים בחברה המערבית. לפי הארגון האמריקאי לפסיכולוגיה, אחד מכל שמונה אמריקאים נוטל כדורים נוגדי דיכאון. מכאן שכמעט כל אמריקאי מכיר אנשים שסובלים מדיכאון: במקום העבודה, במעגל החברים או במשפחה. הם לא נביאים מטורפים ולא גיבורי־על. ברוב המקרים אפילו לא "רואים עליהם" את הדיכאון. וכש"המשוגע" כבר איננו האחר שרק שומעים עליו מרחוק, אי אפשר להישאר עם ייצוג טלוויזיוני מוגזם.

החלוצה בתחום היתה "הסופרנוס", שכבר בשנת 1999 הביאה למסך את טוני, המאפיונר שהולך לטיפול כי הוא סובל מהתקפי חרדה. אבל לקח לפחות עוד עשור מאז הסתיימה עד שסדרות נוספות יישרו איתה קו.

המפנה נבע משלושה גורמים עיקריים. הראשון הוא סדרות לא־אמריקאיות, שהשכילו לייצג בעלי הפרעות נפשיות כאנשים "רגילים". ללא כבלי השיקולים המסחריים של השוק האמריקאי השמרן, קיבלנו סדרות מצליחות כמו "Please Like Me" האוסטרלית, שבה הגיבור ה"נורמלי" מוקף באנשים שנכנסים תדירות למוסדות רפואיים, ולרוב מפגינים יותר בגרות ואחריות ממנו; "יומן השומן" הבריטית, סדרת טינאייג'רים כאילו־קלאסית, שהגיבורה שלה סובלת מהפרעות אכילה ונטיות אובדניות; ו־"Workin' Moms" הקנדית, שהגיבורה שלה סובלת מדכאון אחרי לידה, שמפריד בינה לבין בת זוגה, אך מקבלת טיפול ומצליחה לחזור לתפקד.

הגורם השני למפנה הוא נטפליקס, שבשנים האחרונות מציבה דמויות דיכאוניות וחרדתיות במרכז סדרות המקור שלה, ובהן "13 סיבות", "בוג'אק הורסמן", "פה גדול", "כל יום מחדש", "ג'יפסי", "ליידי דינמיט", ולאחרונה גם "אוזרק". נטפליקס עשתה מיליונים משיטת הפילוחים שלה, שמתיימרת להביא את התוכן המדויק לכל קבוצה באוכלוסייה, בניגוד לפנייה אל המיינסטרים של הרשתות הגדולות. ולכן, האינטרס שלה הוא לייצג חוויות שלא זכו לייצוג משמעותי עד כה, בפרט חוויות של אחד מכל שמונה אמריקאים.

הגורם השלישי, שמככב ברבות מהסדרות שהוזכרו, הוא ההומור. רובן, גם אם אינן קומדיות בהגדרה, הן סדרות עם המון הומור, שמוציא את הפאתוס מהנושא הכבד, ומסייע להבין את ההפרעות הנפשיות כמשהו שבשגרה. דוגמה טובה לכך מופיעה בעונה הרביעית של "ברוד סיטי" הקומית. באחד מפרקיה מתברר שאילנה הגיבורה סובלת מדיכאון. במשך שלוש וחצי עונות נבנתה דמותה כצעירה מגניבה, קלילה, מצחיקה ומלאה בביטחון עצמי, וכל זה לא סותר את העובדה שהיא גם סובלת מדיכאון. הוא לא מגדיר אותה כאדם, ובסוף הפרק היא לא "נרפאת" ממנו או לחלופין יוצאת למסע הרס, אלא רק לומדת לא להתבייש בו. זו סך הכל עוד חתיכה בפאזל שהוא האישיות שלה — כשם שאנשים שסובלים מהפרעות אינם אירוע יוצא דופן, רק עוד חתיכה בפסיפס האנושי שסביבנו.