וויליאם שייקספיר, מגדולי היוצרים בהיסטוריה, היה כותב ב"רצפים". יש לו לא מעט שנים שנחשבות "אבודות" — לא יודעים מה הוא יצר ופרסם בהן, הוא פשוט נעלם — ומנגד פרסם רצף מחזות וסיפורים בתוך כמה חודשים בלבד.

לפי חלק מהחוקרים, אחד הרצפים הבולטים הללו קשור למגפה, למחלת הדבר שהשתוללה באותה תקופה. המגפה היא מוטיב בכתביו של שייקספיר, אבל גם היתה משמעותית ליצירתיות ולתפוקה שלו. כשהמגפה תקפה את לונדון ב־1605, לשייקספיר היה תיאטרון משלו, King's Men. כדי להרוויח משהו בזמן המגפה, השחקנים ושאר אנשי התיאטרון יצאו למסעות מחוץ לעיר, לכפרים שאליהם המגפה לא הגיעה ושבהם החיים נמשכו כסדרם. שייקספיר נותר בעיר, וניצל את הזמן כדי לכתוב, גם תוך שיתוף פעולה עם יוצרים אחרים בלונדון. תושבי העיר נאבקו לשרוד, אבל שייקספיר כתב וכתב ולא סתם כתב — תחת המגפה הוא יצר את "המלך ליר", "מקבת" ו"אנטוניוס וקליאופטרה", מהגדולים שבמחזותיו.

פרץ הכתיבה הזה היה תלוי לא רק ביצירתיות של שייקספיר אלא בנסיבות רחבות יותר שאפשרו אותה — ואת ההצלחה של המחזות האלה. "שייקספיר שינה את העולם רק משום שהעולם השתנה עבורו", אומר בן כהן. "קודם כל, היה לו זמן לעבוד. שנית, וגם אלה נסיבות שהסביבה סיפקה, התיאטרון שלו נהנה מאובדן המתחרים — תיאטראות לילדים ונוער, שפנו לאוכלוסייה שנפגעה יותר במגפה. גם הקהל עצמו השתנה בעקבות המגפה, כי המבוגרים, שלהם כתב, שרדו אותה טוב יותר".

כהן (31) הוא בכלל עיתונאי ספורט, כתב ה־NBA של "הוול סטריט ג'ורנל". איך הוא הגיע לשייקספיר ולמגפה? כי הוא החליט לצלול לתופעת "היד החמה" — מונח מתחום הכדורסל שמתאר רצף של קליעות מוצלחות. וכשהוא ניסה להבין אם אמנם קיים בעולם עניין של "יד חמה", הוא חיפש אותה גם במקומות אחרים — אצל שייקספיר וראול ולנברג, ברצף הסרטים המבריקים של רוב ריינר בשנות השמונים ("אני והחבר'ה", "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי"), בעולם ההשקעות ואצל חקלאים במרחבי ארצות הברית. הוא צלל למחקרים משלל תחומים, ובין השאר נעזר גם בחברות הייטק ישראליות. התוצאה היא הספר "The Hot Hand: The Mystery and Science of Streaks", שיצא במרץ ונהפך לאחד הספרים המומלצים של התקופה. לאורך הספר כולו כהן מנסה להבין אם באמת יש לנו בחיים רצפים כאלה, שבהם הכל זהב — ברעיונות יצירתיים, בהישגים מקצועיים, גל ירוק כזה של החיים — ומה יכול ליצור אותם. התשובה המורכבת באה לידי ביטוי בכותרת המשנה של הספר, על "המסתורין והמדע של רצפים".

הרעיון של יד חמה מגיע מכדורסל; בענף הוא מושרש עמוק למדי — הנחת עבודה שלפיה כששחקן "חם" צריך לארגן את המשחק כך שהוא יזרוק את הזריקה הבאה, כי הסיכויים שיקלע גבוהים יותר.

ב־1985 התפרסם מחקר ידוע של שלושה פסיכולוגים בעלי שם, עמוס טברסקי הישראלי, שותפו של דניאל כהנמן; תומאס גילוביץ' ורוברט ואלון. הם ניתחו נתונים ממשחקי כדורסל, והתמקדו בשלוש תמונות מידע: כל הזריקות לסל של שחקני פילדלפיה 76' במשחקי הבית שלה ב־1980; כל צמד זריקות עונשין של שחקני בוסטון סלטיקס בין 1980 ל־1982; ונתונים מקבילים ממשחקי קבוצות הנשים והגברים של אוניברסיטת קורנל. והם קבעו, על סמך הממצאים, שאין דבר כזה יד חמה. שהשחקנים והשחקניות לא "מתחממים", ואין להם סיכוי גבוה יותר לקלוע בזריקה השנייה אם קלעו בראשונה. למעשה, הם הראו שכמעט אין רצפים חריגים של קליעות — שחקן שקולע 50% מהקו לא יקלע יותר פעמים את הזריקה השנייה אם קלע את הראשונה.

כמי שמתמחים בניתוח והבנת התבניות הקוגניטיביות של בני אדם, זו היתה המסקנה שלהם: אנחנו מחפשים תבניות לאירועים אקראיים לחלוטין, וכך נולדה התפיסה המוטעית של יד חמה, בכדורסל ובחיים עצמם. זה רק צירוף מקרים, תסתכלו על הנתונים.

ואז הגיע סטף קרי.

ב־2013 קרי היה כדורסלן בולט אבל עוד לא האגדה שהפך להיות, והוא הגיע מסן פרנסיסקו עם הגולדן סטייט ווריירס לשחק נגד ניו יורק ניקס. על המגרש במדיסון סקוור גארדן הוא הדהים את כל עולם הכדורסל, וגם את בן כהן, שישב ביציע העיתונאים. "הוא קלע 54 נקודות", נזכר כהן. "זה עדיין שיא הקריירה שלו. הוא קלע 11 מ־13 מהשלוש, ובסך הכל זרק לסל רק 28 פעמים. כשמסתכלים על המשחק הזה מבינים שזה לא היה משחק רגיל.

"המשחק הזה הביא לשינוי גדול בחיים של סטף קרי, שינה את הווריירס — ואת העתיד של ה־NBA. עבור הליגה כולה, המשחק הזה היה התגלות. הוא הראה שקרי צריך לזרוק יותר ויכול לזרוק יותר, וההבנה הזאת שינתה לחלוטין את מה שחושבים על כדורסל מאז — צריך לזרוק יותר מהשלוש כי זו זריקה יעילה יותר — 3 נקודות זה יותר מ־2".

המשחק הזה הציף שוב את הדיון על היד החמה. "כתבתי אינספור סיפורים על סטף קרי", אומר כהן ל"מוסף כלכליסט" בשיחת סקייפ מביתו שבניו יורק. "חשבתי שאני יודע כל מה שאני צריך לדעת עליו. וכתבתי כמה פעמים על הרעיון של 'היד החמה' והוויכוח סביבה בכדורסל. בדרך כלל קשה לחזור לכתוב על אותה התופעה ולגלות דברים חדשים, אבל היד החמה והוויכוח סביבה המשיכו לסקרן אותי. זה ריתק אותי, ובעקבות המשחק ההוא של קרי הייתי חייב לחקור את זה יותר לעומק".

כהן חזר למחקר ההוא מ־1985 אבל גם לעוד לא מעט חומרים, והגיע למסקנה שדווקא יש דבר כזה יד חמה, רק שהעניין מורכב וחמקמק למדי. הוא התחיל מכדורסל; היכולת לאסוף נתונים ולנתח אותם היום השתכללה באופן דרמטי מאז המחקר ההוא, וכיום אפשר לבחון מספר אדיר של זריקות ואפילו לדרג את רמת הקושי של כל אחת מהן. אחד הכלים שמאפשר זאת אגב הוא טכנולוגיה של חברות הייטק ישראליות שמתמחות בניתוח נתוני ספורט, כגון SportVU. כשחוקרים מאוניברסיטת מלבורן ואוניברסיטת קליפורניה צללו לנתונים, הם גילו שלשחקן שקלע שלשה יש סיכוי גבוה ב־2% עד 6.3% לקלוע גם בזריקה הבאה שלו (חוקרים אחרים ניתחו באופן דומה קליעות לא מהשלוש). "יש הבדלים בין המחקרים השונים על היד החמה", אומר כהן, "אבל כולם זיהו שתופעה כזאת אכן קיימת".

אבל מה המשמעות של היד החמה? איך יודעים שהצעד הבא שלנו יהיה מוצלח בזכות העובדה שהקודם היה מוצלח?

"סטף קרי אמר לי בעצמו: הוא לא יודע מתי היד החמה תקרה, איך היא תקרה, איפה היא תקרה, למה היא תקרה, אבל 'כשזה קורה, צריך לאמץ את זה', אלה המילים שלו. הוא הדוגמה המושלמת לכך שהיד החמה היא תופעה אמיתית. והפרק הראשון בספר שלי מוקדש לו בגלל זה, ומשום שיש מעט דוגמאות למישהו עם כל כך הרבה להט למשחק. וכאמור, הוא שינה את איך שאנחנו חושבים על הענף ואיך שאנחנו חושבים על היד החמה. אולי זה היה קורה גם בלעדיו, אבל המשחק ההוא במדיסון סקוור גארדן, כשהוא שיחק במשך כל המשחק ולא הוציאו אותו, זה היה מדהים. אני לא יודע איך הדברים היו נראים ללא המשחק הזה. אם תשאל אותו היום מה היו הרגעים הגדולים בקריירה שלו הוא ידרג במקום הראשון את הזכייה באליפות עם הווריירס, בשני את הפעם שבה הוזמן לשחק גולף עם הנשיא ברק אובמה ובשלישי את המשחק ההוא. אלה הדברים הבולטים בקריירה שלו מבחינתו".

היד החמה לא קיימת רק אצל קרי או בכדורסל בכלל. היא נמצאת בעוד שלל תחומים, ובחיי היומיום. כהן חיפש אותה באמנות, בחקלאות, בעולם הפיננסים, אפילו אצל החוקרים שניסו להבין מה עלה בגורלו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג (עם רצפים של פריצות דרך בחקירה, אבל בלי פתרון לתעלומה). הוא דיבר עם מי שסבורים שהתופעה קיימת ומי שמכחישים אותה, ובסופה של העבודה המקיפה הוא כאמור סבור שיש יד חמה, ועוד יותר מכך — שהיא כנראה היתה שם תמיד.

"אחד המחקרים שכתבתי עליהם הראה שהיד החמה היא משהו אבולוציוני, זה מקודד אצלנו בדנ"א", הוא מספר. "מחקרים הראו שגם קופים מאמינים ביד החמה. למה? כי זה טוב לחיפוש מזון. יש גמול מאוד ברור בלמצוא הרבה אוכל במקום אחד — זיהוי של רצפים הקנה יתרון בתהליך הבחירה של שטחי מחיה מתאימים. אז אנחנו נוטים, אבולוציונית, לחפש רצפים. היום יש לנו המון נתונים איכותיים ומדויקים שמאפשרים לנו לזהות את האפקט הזה, לזהות רצפים אמיתיים לעומת לא אמיתיים, ועדיין אין הסכמה על כך שהיד החמה היא משהו אמיתי. אנשים מאוד הגיוניים וחכמים מסתכלים על אותה האינפורמציה ומגיעים למסקנות ומשמעויות שונות.

"רציתי לכתוב על האופן שבו חושבים על התופעה הזאת, איך אנחנו משתמשים בה כדי להצליח בעצמנו", מסביר כהן את ההחלטה לחרוג מעולם הספורט בכתיבה שלו. "האם זה עניין של ביטחון עצמי? של flow? של להיות ב־zone? של התמודדות עם הצלחה? זו תופעה שגם פסיכולוגים וכלכלנים חשבו שאפשר ללמוד ממנה הרבה, דרך כדורסל".

התשובה מורכבת למדי. כן, צריך להיות בפלואו או בזון בשביל יד חמה, אבל הם לא מבטיחים אותה. יש רכיבים פסיכולוגיים — הצלחה יכולה לשפר את הריכוז ואת הביטחון העצמי שתורמים להצלחה הבאה — אבל הם אינם מספיקים. בשביל יד חמה צריך כמובן כישרון ויכולות שמפתחים בעבודה קשה, אבל גם תנאים סביבתיים מסוימים — ומזל.

ואצל כל אחד הקומבינציה עובדת קצת אחרת. שייקספיר נהנה מכישרון, עבודה קשה, זמן לכתוב ומגפה ששינתה את הקהל ואפשרה לו הצלחה. קרי נהנה מכישרון, עבודה קשה, זרימה ומשחק שכל החלקיקים בו מתכווננים אליו. אצל במאי הקולנוע רוב ריינר, למשל, האופן שבו הסביבה מגיבה להצלחה משחק תפקיד מפתח — לצד הכישרון והעבודה הקשה, כל הצלחה שלו אפשרה לו לעשות עוד סרט מצוין, מבחינת המעמד וכוח המשיכה שלו בתעשייה (מימון מאולפנים, גיוס שחקנים ושותפים אחרים ליצירה). היד החמה שלו אפשרה לו להוציא במחצית השנייה של שנות השמונים שלושה סרטים גדולים — מבחינת הערכת המבקרים, ההצלחה בקופות והעובדה שנהפכו לקלאסיקות על־זמניות. בין 1986 ל־1989 הבמאי השלים את "אני והחבר'ה", "הנסיכה הקסומה" ו"כשהארי פגש את סאלי". אפשר להבין למה מדברים כאן על יד חמה.

גם בעולם הכסף רואים היטב יד חמה. למשל, בסיפור על מיליארדר ההשקעות דיוויד בות. הוא היה עוזר מחקר של הכלכלן יוג'ין פאמה והשתמש בתיאוריות שלו כדי להשקיע, מה שהוליד רצף השקעות רווחיות להפליא שהתבסס כמעט כולו על קניית מניות קטנות וחיפוש אחר ערך — מניות שעוררו עניין נמוך ולכן נמכרו בזול, אבל הוא זיהה את הפוטנציאל שלהן. והוא התמקד במניות שאינן אמריקאיות. זו היתה אסטרטגיה איטית ובטוחה שהחלה בשנות השמונים, וכיום החברה שלו, Dimensional Fund Advisors, מנהלת השקעות של יותר מ־500 מיליארד דולר. ההון שלו עצמו, אגב, מוערך בכ־2 מיליארד דולר. זה לא שאסטרטגיית ההשקעה היתה יד חמה, מסביר כהן, "זה טיפשי לנסות לחפש את היד החמה בפיננסים". ובכל זאת התוצאה של ההשקעות הלא קונבנציונליות שלו היתה בפירוש יד חמה. כמו שסטף קרי אמר, אי אפשר לחפש אותה, אבל אפשר להתמסר לה, לאמץ אותה, כשהיא מגיעה.

כמו שעשה ג'ים רדקליף הבריטי. אחרי קריירה כמהנדס כימי ורואה חשבון, ב־1998 הוא הקים את חברת ההשקעות Ineos והחליט להשקיע בקניית חלקים כושלים של חברות למוצרים כימיים, אנרגיה ודלק. הוא חיפש חברות שהאמין שהן יכולות להכפיל את ההכנסות שלהן בתוך חמש שנים, ובדק היטב את הפוטנציאל מבחינת מוצרים ולקוחות. כעבור עשור היה לו כבר מיליארד ליש"ט, והיום הוא הבריטי העשיר ביותר, עם כ־13 מיליארד ליש"ט.

מבחינת כהן, הדוגמאות של המיליארדרים מוסיפות עוד רכיב למשוואה הסבוכה — לפעמים יד חמה היא פשוט תוצאה של בינוניות כללית מסביב, או כשל אחר בענף. "היד החמה היא לעתים זיהוי התבנית של כשל בשוק", הוא מסביר, בהתייחסו לאפשרות להצליח מאוד עם חברות מבטיחות שמשקיעים אחרים לא שמים לב אליהן. "וזיהוי כזה מתאפשר כשיש לנו הבנה נכונה ונתונים מתאימים, ואם התנאים מתאימים יכול להיות רצף הצלחות".

אז אי אפשר ליצור יד חמה, צריך רק לזרום איתה כשהיא מגיעה. אבל איך יודעים שהיא הגיעה? לא יודעים. "ב־NBA Jam, משחק הווידיאו האגדי, יש מצב שבו, אחרי כמה קליעות, השחקן הוא On Fire", אומר כהן. "ואז אם אתה זורק — אתה פשוט לא יכול להחמיץ. אבל בחיים האמיתיים, בכדורסל ובתחומים אחרים, זה ממש לא ככה. אתה יכול להיות בפלואו, המוח שלך יכול להיות בסנכרון מדהים עם הגוף — ועדיין לא יהיו התנאים המתאימים להוציא לפועל את היכולות שלך".

וגרוע מכך — אתה עלול לחשוב שיש לך יד חמה והאמת תהיה הפוכה. וההפך מיד חמה, מסביר כהן, הוא "כשל המהמר" או "הטיית המהמרים". "זה מאוד מעניין. כשסטף קרי קולע שלוש זריקות רצוף כולם חושבים שהוא יקלע את הרביעית. אבל כשאתה בקזינו, יושב לשולחן הרולטה, והכדור נוחת שלוש פעמים על השחור, רוב המחקרים מראים שרוב האנשים יחשבו שבפעם הבאה הכדור ינחת על אדום. אנחנו חושבים שסטף קרי 'יכול לנצח את המתמטיקה', אבל לא חושבים שהכדור ינחת שוב על שחור, כי קרי שולט בסיטואציה אבל בכדור הרולטה אין איך לשלוט. שם אנחנו מבינים את המקריות וזה משפיע על החשיבה שלנו".

אבל האמת היא שגם קרי לא בהכרח יקלע בזריקה הרביעית. למעשה, הוא נחשב פשוט קלע טוב מהשלוש, מה שאומר שהוא קולע ב־40% מהזריקות. הסיכוי שלו לקלוע נמוך מהסיכוי של הרולטה להצביע בפעם הרביעית ברציפות על אותו הצבע — סיכוי שהוא תמיד 50%, בלי קשר לתוצאות הקודמות.

בספר הגעתי למסקנה שזה מאוד חשוב שיש אנשים שלא מאמינים ביד החמה ומתנהגים בהתאם לכך", אומר כהן. "יש אנשים בעולמות הפיננסים ובחקלאות שאולי מאמינים ביד החמה בכדורסל, אבל לא בחייהם. למשל, נפגשתי עם חוואי שמגדל סלק סוכר; הוא אוהב כדורסל ומאמין באמת ובתמים ביד החמה, אבל יודע טוב מאוד שאם קרי מחטיא זריקה כשהוא חם, זו רק זריקה שהוא החטיא, לא קרה כלום, אבל אם הוא עצמו יקבל החלטה חקלאית שתלויה בתחושה טובה שלו, בביטחון העצמי או ברצף קודם, הוא יכול לאבד הכל, לפספס שנה שלמה של גידולים. כך שחשוב לזהות את התנאים הטובים כשאתה נמצא בתוכם, אבל טוב מאוד שאנשים לא חושבים שרק בגלל שמשהו עבד להם טוב פעם אחת הוא יעבוד טוב גם בפעם הבאה".

ואמנם אין שום דרך לייצר יד חמה?

"היד החמה זה מפגש של כישרון, תנאים ומזל. אם יש מישהו שיודע לשפר את המזל שלו, אקרא את כל הספרים שהוא יכתוב על זה. אתה צריך מזל, ואתה צריך לעבוד קשה כדי להגיע למצב שבו נוחת עליך מזל טוב, יש תנאים מושלמים — ויהיו לך מספיק יכולות לנצל את הסיטואציה. נכון, זה משעמם, אבל זה כל הסיפור של היד החמה בסופו של דבר".