בגדול זה בלון הליום ענקי עם שלט רחוק. בקטן מדובר בתוצר של תכנון הנדסי מדויק מאוד, שמשקלל פיזיקה, הנדסת חומרים וכמובן אלקטרוניקה. האתגר הגדול הוא לגרום לצפלין לעמוד ברוח חזקה, מה שדורש לתכנן מערכת חזקה מאוד שמייצרת מקסימום כוח במינימום משקל.

החישוב ההנדסי מתחיל במשקל שאתה רוצה לשאת. המשוואה הבסיסית היא שכל קילוגרם משקל שאתה רוצה להרים באוויר מצריך קוב אחד של הליום. ולכן עליך לתכנן מעטפת שתישא את עצמה ואת המשקל שעליה להרים. אם המשקל כבד מדי, הצפלין לא ימריא, ואם הוא קל מדי, הוא יברח.

קודם כל, לצפלינים יש מנגנון ריקון הליום בחירום, שמאפשר לי לשחרר אותו קצת באוויר וכך לגרום לו לרדת. חוץ מזה, בניפוח ראשוני אני גורם לצפלין להיות קצת יותר כבד מהאוויר, כך שאם אעזוב אותו בלי שאפעיל מנוע, הוא ירד. התפוקה של המנוע מוסיפה את כמות ההליום הדרושה כדי שימריא, כך שאם המנוע מפסיק לפעול, הצפלין יצנח. האיזון בין כמות ההליום לכוח המנוע משאיר אותו באוויר.

זה שלט של טיסן שעובד על תדר רדיו המכיל תשעה ערוצים, שכל אחד מהם מנהל משהו אחר: ערוץ ששולט במצערת (כוח המנוע), ערוץ ששולט בהיגוי, ערוץ ששולט בריקון ההליום וכו'.

חייבים רישיון בוגר קורס הטסה והצפלין עובר טסט של רשות התעופה האזרחית, כמו כשלומדים לרישיון טיס אזרחי.

לא. ייצרתי כבר צפלינים בצורה של בקבוק קוקה־קולה ובצורה של מכונית. אם אלה צפלינים לאולם סגור כמעט אין משמעות לצורה, אבל בחוץ חייבים מבנה אווירודינמי.

"לפני השרפה בנוטרדאם השתתפנו בפרויקט צילום מהאוויר שמיפה כל מילימטר בכנסייה. אנחנו מספקים גם תצפיות אבטחה וסריקות שטח. הצפלין יכול להישאר חודשים רבים באוויר"

המעטפת עשויה מחומר פלסטי שנקרא TPU, שהוא סוג של PVC דק מאוד, כמעט ללא משקל, אבל חזק מאוד. הוא בנוי משש שכבות של סיבים ארוגים, מה שאומר שכמעט בלתי אפשרי לקרוע אותו והוא חוסם דליפה של ההליום. יש לי מכונה שמלחימה את היריעות של ה־TPU, שמהן עשוי הצפלין, ושעובדת בגל קול אולטרה־סוני. זה בטוח יותר מלתפור על היריעות או להדביק אותן זו לזו.

כן, את הגונדולה, למשל, שהיא התושבת לשני המנועים הקדמיים ולכל המנגנון האלקטרוני, אני מכין מיציקה של קרבון פייבר. אני גם מייצר את שסתום הריקון של ההליום על כל רכיביו, וזה שסתום שפיתחתי בעצמי.
בצד של האלקטרוניקה אני מטפל בכל ההנדסה של צריכת המתחים וההתנגדויות, שזו מלאכה עדינה מאוד, כי אם אני לא אעשה אותה כמו שצריך, המנועים לא יוכלו להרים את הצפלין או שהכבלים יישרפו מרוב עומס מתח.
יש לי גם מכונת תפירה מיוחדת לתפירת המחברים של הכנפיים, שמתחברים לצפלין עם סקוץ'. הייתי יכול למצוא מישהו בחו"ל שייצר לי את הבלון ועליו להלביש מה שאני רוצה. אבל בתפיסה שלי אסור שתהיה לי תלות בספקים. אני לא רוצה שיחזיקו אותי בביצים, אז אני יצרן בוטיק. אין לי קו ייצור ובמקרה הטוב אני מייצר צפלין אחד או שניים בחודש.

לא, כלום. אני פשוט קורא באינטרנט המון. אם אני מסתבך עם משהו יש לי בסטודיו את "ערסל המחשבות", שזה ערסל שיורד מהתקרה ואני מתיישב עליו בכל מיני שעות מוזרות, לפעמים באמצע הלילה, וחושב. כך אני מגיע לכל הפתרונות והרעיונות שלי.

מגיל צעיר חלמתי להיות טייס. עברתי את המבדקים לקורס טיס, עד שבא הרופא ואמר לי "טייס לא תהיה, כי יש לך רשרוש בלב". אז החלטתי שאחרי הצבא אחזור לחלום הזה ועשיתי רישיון טיס אזרחי. אבל לא עשיתי איתו כלום כי עם רישיון כזה אתה בדרך כלל מטיס מטוס חד־מנועי די בסיסי וגם כך הארץ שלנו קטנה, אז די מהר אתה מבין שאין לך לאן לטוס, ולתחזק כזה רישיון זה לשים כל שנה 20 אלף שקל על בדיקות רפואיות, מינימום שעות טיסה ודלק. וכל זה על מה? על לטוס לאילת?

לפני שבע שנים ישבתי במשחק כדורסל של מכבי תל אביב באתונה, קלטתי את הדבר הזה עף מעל היציע וברגע התאהבתי. התהפנטתי רק מאיך זה מצליח לעמוד באוויר. כל המשחק הרצתי בראש תסריטים וניסיתי לנתח את כל מה שאני יודע על תעופה. ושם החלטתי שזה הדבר, שזה מה שאני רוצה לעשות. מכיוון שלא היה לי הידע, הלכתי ליצרן צפלינים אמריקאי שעובד עם קבוצות ב־NBA, וקניתי ממנו צפלין אחד. ומכיוון שאני קצת מקושר, הצלחתי לסגור חוזה עם מכבי על הפעלה של צפלין לפרסומות במשחקים ביורוליג.

אחרי שתי עונות עם מכבי הגיעו אליי קבוצות נוספות, אז קניתי עוד צפלינים, ואחד מהם הגיע פגום. המעטפת היתה עשויה מחומר זול, והספק ניסה לעבוד עליי. זה גרם לי להבין שאם אני רוצה להמשיך בתחום, אני חייב לוותר על התלות בספק חיצוני ולהתחיל לייצר בעצמי. לקח לי שנה וחצי רק לעשות את המחקר ולהבין עם אילו חומרים אני צריך לעבוד, למצוא את הספקים הנכונים ולשפר את התוצרים שלי לרמות גבוהות.

שלט של צפלין.

"השלט עובד על תדר רדיו המכיל תשעה ערוצים, שכל אחד מהם מנהל משהו אחר. ערוץ אחד, למשל, שולט במנגנון שמאפשר למפעיל לשחרר הליום כשהצפלין נמצא באוויר, וכך לגרום לו לרדת. האיזון בין כמות ההליום לכוח המנוע משאיר את הצפלין באוויר"

הכל לימוד עצמי וקצת ניסיון. התחלתי לקרוא ספרות בנושא, והתמקדתי בעיקר בצפלינים הגדולים שהגרמנים בנו בתקופה של מלחמות העולם.
עשיתי הרבה ניסוי וטעייה ומצאתי פורומים שבהם התמקדתי בעיקר בכל מה שקשור לחומרים. אם יש עשרה אנשים שכל אחד עובד עם חומר אחר אז זה אומר לקנות עשרה חומרים שונים, עד שאתה מוצא את החומר הנכון, וכל חומר כזה מאוד־מאוד יקר. נעזרתי גם באנשים נחמדים באינטרנט, כמו מדריך שלימד אותי מא' ועד ת' איך להפעיל מדפסת תלת־ממד.

כל מיני מטרות, כמו צילום, למשל. ארבעה חודשים לפני השרפה בכנסיית נוטרדאם, לקוח שלי בצרפת שכר צפלין לפרויקט מיפוי הכנסייה, שבמסגרתו צילמנו כל מילימטר שבה. יש גם תצפיות של אבטחה וסריקות תאי שטח גדולים על ידי צפלין המחובר לקרקע בכבל ויכול להישאר חודשים רבים באוויר, אתה רק צריך לבוא פעם בשבוע להוסיף הליום. סיפקתי גם כמה פעמים שירותי כריזה באירועים המוניים עבור המשטרה.

זה מסובך כי עלות ההטסה יקרה מאוד. הליום עולה 180 שקל לקוב, והצפלין הכי קטן שלי פועל על 3.5 קוב בטיסה אחת. אבל אני עושה הטסות ניסוי באולם ספורט בבארות יצחק, ליד הבית שלי. אני לא מרוויח עליהן כלום, אבל בתמורה לכך שהקיבוץ נותן לי את האולם, אני מדריך שם ילדים על התחום. לו יכולתי, הייתי מטיס צפלינים כל היום, כל הזמן ובכל מקום.

yoghev.karmel@calcalist.co.il