חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// אנשי העסקים נקראים לדגל /// ההסכם הקואליציוני לא משאיר תקווה /// המסים לא יאפשרו לנו ליהנות באמת מקריסת הנפט /// בג"ץ מגביר שקיפות
המשבר במשק
דרושה ממשלת צללים כלכלית
אז תהיה ממשלה, כנראה עם 36 שרים ו־16 סגני שרים, אבל אין שום תחושה של שיקום האמון בשלטון או צמצום הוואקום הפוליטי. וכל זה בעיצומו של משבר בריאותי, פסיכולוגי וכלכלי, ובלי שום מבוגר אחראי. שר האוצר, דני דין, לא מתפקד כבר חודשים, ואין לדעת מתי מישהו ייקח שם את המושכות.
זה הרגע שבו מנהיגות כלכלית צריכה לצמוח מהשטח, מתוך המשק. אפשר לחלום על דור חדש של נפילים, כגון חתני פרס ישראל אלי הורביץ ודב לאוטמן, שרוחב הידיעה שלהם, הניסיון וההיגיון המפוכח היו עוגן בעתות משבר, הרגיעו את הציבור וסייעו לממשלות. עד שנראה כאלה, המגזר העסקי צריך להקים דירקטוריון צללים שיהווה הנהגה כלכלית למדינה, עם אנשי קמעונאות, נדל"ן, תעשייה, הייטק, פיננסים, תיירות, תרבות ופנאי. הוא יתכנס אחת לשבוע, ינוהל באופן מקצועי, יציף את המצוקות העולות מהרחוב, מהחנויות והקניונים והציבור והעסקים, ויציע פתרונות. לכל מי שיישב שם יהיו אינטרסים משלו, אבל השילוב שלהם יאפשר ליצור תמונה רחבה של המשק, ובשאיפה יניב סל מאוזן של פתרונות לצרכים של הענפים השונים. פעם בשבוע, הוא יכתוב מסמך מרוכז של הצעות שיוגש למנכ"ל האוצר ולשר האוצר, ואלה יוכלו ליהנות מצוות יועצים יעיל וממוקד, ואולי, סוף סוף, להתחיל לקבל החלטות ברורות, לשקם את האמון ואת הכלכלה. זה מנגנון חשוב, לא מסובך, ויעיל הרבה יותר מלצעוק בעוד איזה אולפן.
/// גולן פרידנפלד
ממשלת חירום
האופק מת
בדרך כלל מתלווה איזו חגיגיות להקמת ממשלה. מן ניחוח מתקתק של אופק, בעקבות הסכמים קואליציוניים שמגדירים מטרות ומציבים יעדים. הניחוח הזה מעורר תקווה, ואז גורמים שונים — גופים במגזר הציבורי, ארגונים, כלי התקשורת — משרטטים לממשלה החדשה איזו מפת דרכים. מסמנים את העניינים שצריך לטפל בהם, מגדירים יעדים שצריך לכוון אליהם, לכל הפחות מפנים זרקור אל האתגרים הגדולים. למשל, של משרד האוצר.
בהסכם הקואליציוני של השבוע אין אופק כזה, ולכן אין התחלה של תקווה. אין יעדים, אין מטרות, אין אתגרים. אין שום אופק, בסיס לתוכנית עבודה, משהו לכוון אליו, מסגרת מגדירה בסיסית.
הם קוראים לה "ממשלת חירום", אבל עם ראש ממשלה נאשם בפלילים, עם אינספור שרים וסגנים ששומרים רק על הפוליטיקאים, עם אופוזיציה נטולת שיניים וחסרת אג'נדות ברורות, היעד היחיד של הממשלה הזאת הוא לשרוד. מולה, בעיצומו של אחד המשברים הגדולים שידענו, לא בטוח שהציבור עצמו ישרוד את כל זה. את התקווה הוא כבר הוציא לחל"ת.
/// גלית חמי
בג"ץ בלייב
כבר לא סנדלר יחף
בשבוע שעבר הועבר שידור חי של דיון בבג"ץ, שעסק בגיוס השב"כ למאבק בקורונה. ההחלטה לשדר דיוני בג"ץ התקבלה כבר לפני כ־20 שנה, אבל מאז גררו רגליים, עיכבו ודחו. והנה בחסות המגפה זה קרה. בתקשורת היו כאלה שהתאכזבו שלא קיבלנו שואו, אבל צריך לראות זאת כמחמאה. מספיק לנו השואו שיש בדיוני הכנסת שמאז שידורם בחי מספקים הצגות וולגריות במיוחד.
בשנות התשעים של המאה שעברה, כשהייתי דובר בתי המשפט, הזדמן לי לראות שופט בעליון שמדי פעם נרדם בדיונים. כשהפניתי את תשומת לבו, הכחיש. אפשר להניח ששידור חי היה מעיר אותו. שידור חי היה גם מונע את הנזיפה החמורה שספגה השבוע השופטת שרון לארי־בבלי שהמליצה לרב אליעזר ברלנד "לקחת מנטוס" וציינה שלא מדובר ב"פרגית בת 17".
אבל מניעת הירדמות והערות מיותרות בהחלט אינן העיקר. שידורים חיים יסייעו להעשיר את השיח הדמוקרטי ולהאניש את השופטים, בכך שיציגו את איכותם ומקצוענותם. ומעל לכל הם משרתים שקיפות ופומביות, ערכים שבתי המשפט אוהבים להנחיל לאחרים וזוכים כעת להזדמנות להגשים זאת בעצמם. גם אם באיחור של 20 שנה.
/// משה גורלי
צניחת הנפט
בקושי נרגיש
צניחת מחירי האנרגיה בארצות הברית — חבית עלתה השבוע גרושים — הזכירה שעם כל הכבוד לשינויים בתחום האנרגיה, המדינות המתפתחות תלויות בזהב השחור, והנפט המזהם יישאר איתנו עוד שנים, גם כשנייצר יותר חשמל ירוק וניסע במכוניות חשמליות.
לפחות קריסת המחיר מתגלגלת לכיס של הצרכן, עם מחיר הבנזין הנמוך ביותר זה 15 שנה. ובדיוק אז הפסקנו לנסוע. סגר. עכשיו הוא מתחיל להתפורר, והשילוב של ירידת מחיר הנפט, המצוקה הכלכלית הכללית ומיעוט הנסיעות הובילו לכך שאנשי עסקים, עצמאים וגורמים נוספים במשק קראו לממשלה לתרום את חלקה להורדת מחיר הדלק, ולקצץ קצת מה־78% מס שהיא גובה מאיתנו על כל ליטר בנזין. הדרישה הזאת כמובן בוחרת לא לזכור שקופת האוצר היא נרקומנית של מסי דלק ומכוניות — הם מניבים לה כ־40 מיליארד שקל בשנה. איך לומר: הגירעון של המדינה תמיד יהיה תובעני יותר מהבור הפרטי שלכם בבנק. תסתדרו.
/// ליאור גוטמן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
מה בעצם רוצים כשדורשים
"להיכנס מתחת לאלונקה"?
לפני שנה, רגע לפני בחירות אביב 2019, כשחשבנו שהן בחירות מכריעות, נפתלי בנט נבהל מהאפשרות שמפלגת הימין החדש לא תעבור את אחוז החסימה ושיגר לתומכיה מסר בהול שבו התבקשו "להיכנס מתחת לאלונקה" ולהצביע למפלגה. זה דימוי מתבקש אצל בנט, שמנת הקרב הנפשית שלו היא כולה שיח צבאי, ושהמחשבה שלו על סולידריות ועזרה הדדית מסתכמת ביכולת לסחוב אלונקה על הכתפיים. גם בני גנץ הסביר את החיבור שלו עם בנימין נתניהו לממשלה אחת ככניסה מתחת לאלונקה. למרבה הצער, זה דימוי שגור למדי שאנשי המדים כופים על הציבור.
השבוע נשלחו המורים להיכנס מתחת לאלונקה, אחרי שהעזו להציג דרישות חצופות כמו לקבל שכר על עבודתם. יש כאן המשך של התהליך שבו ניתקנו את האלונקה מהמטרה המקורית שלה, לסייע לפצועים. סחיבת אלונקה במסעות היא סתם תיזוז, אין לה שום מטרה של סיוע לפצוע. וכעת לא מדברים על הרופאים, שסוחבים אלונקות באופן המילולי ביותר שאפשר. מדברים על המורים, שייתנו כתף. שיצעדו בסך, שימלאו פקודות בלי לעשות בעיות. אף אחד לא מתייחס אליהם כמי שלוקחים חלק בטיפול בחברה פצועה; מתייחסים אליהם כמי שצריכים לסחוב בלי להתלונן (או, כאמור, להשתכר כראוי). אנחנו חיים בחברה שלא מחפשת ריפוי, רק ציות, ושכולם יסבלו, שכולם יאכלו חרא. זה צדק!
