בעיטה במוח

//

אוריאל דסקל

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

מה מתעמלת צ'כית מהסיקסטיז יכולה ללמד על יציאה ממשבר?

המסמך שעליו חתמה ורה צ'סלבסקה ב־1968 כמעט חיסל את הקריירה שלה. ארבע שנים קודם לכן, באולימפיאדת טוקיו 1964, המתעמלת הצ'כוסלובקית היתה בשיאה וזכתה במדליות זהב בקרב רב, תרגיל הקורה וסוס הקפיצות. ביפן כינו אותה "האהבה של טוקיו". אבל ביוני 1968, כשצל כבד הוטל על "האביב של פראג", פרסם הסופר לודביק ואצוליק את "מנשר 2,000 המילים", שיצא נגד ההתערבות הסובייטית בענייניה הפנימיים של צ'כוסלובקיה. על המסמך חתמו 40 אלף איש, וצ'סלבסקה היתה אחת המוכרות שבהם. ובדיוק בגלל זה, ב־20 באוגוסט 1968, כשהיא בשיאו של מחנה אימונים לקראת האולימפיאדה במקסיקו, היא היתה חייבת לברוח לכפר קטן ביערות שבהרי מוראביה. הסובייטים פלשו לפראג, והיה חשש אמיתי שהיא תיכלא.

את חודשי האימונים האחרונים שלה לאולימפיאדה צ'סלבסקה עשתה בתנאים מאולתרים לחלוטין. היא השתמשה בשקי תפוחי אדמה כמשקולות ובבול עץ לא מעובד כקורה. את תרגילי הקרקע עשתה על רצפות לא ישרות וכדי לחזק את זרועותיה סייעה באחסון פחם. נגד כל הסיכויים היא זכתה בארבע מדליות זהב באותה אולימפיאדה, ובסקר דעת קהל אף נבחרה לאשה השנייה הכי פופולרית בעולם, מיד אחרי ג'קי קנדי.

צ'סלבסקה, שמתה ב־2016, הותירה אחריה מורשת של אומץ, הומניות, ולא פחות חשוב: החומר עניין אותה פחות מהתוכן. את המדליות שלה, לצד מאות תארים ותעודות, היא שמרה במחסן קטן. וכמו בהכנות לאולימפיאדה, היא לא התעניינה במה שיש לה או אין לה, אלא באיך היא עצמה יכולה להשתמש בידע שלה כדי להגיע לשיאים גופניים ומנטליים חדשים.

צ'סלבסקה. התאמנה על שקי פחם ותפוחי אדמה וזכתה באולימפיאדה. צילום: ullstein bild via Getty Images

הוויתור על מותרות עומד גם מאחורי ההצלחה הג'מייקנית בענף הריצה. שם, אף שתעשיית הריצה מלאה בכסף והאצנים קוטפים את התארים הבכירים בעולם, האימונים נעשים בתנאים ספרטניים במיוחד. סטיבן פרנסיס, המאמן של אחד מבתי הספר לריצה החשובים באי, הסביר בעבר שהתנאים לא חשובים כמו הידע שמעבירים אלופים שחוזרים לבית הספר לדור החדש של האצנים. "זה חלק מהסיפור של הביצועים בתחרות", הסביר.

אריך פרום, פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי־גרמני, טען כי האדם המודרני אינו יכול להבין את רוחה של חברה שאינה מציבה בראש מעייניה קניין וחמדנות. לדבריו, השאלה "מי אני?" הפכה לתלויה בשאלה "מה יש לי?". החומר חשוב יותר מהחוויה, מהקשרים, מהאנשים שסביבנו וממה שאנחנו יודעים. החוויה עצמה, הידע שנצבר, ה"להיות", פינו את מקומם לחפצים.

מיתון הקורונה המתממש הוא הזדמנות להסיט את הכיוון ולחזור להיות חברה שבמרכזה עומדים בני אדם. ובמרכז בן האדם יש המשאב החשוב ביותר ליציאה מהמיתון: ידע.

אחרי מלחמת העולם השנייה העולם יצא מהמיתון בזכות שימוש במשאבים כמו נפט, גז, אנרגיה אטומית וחקלאות תעשייתית. אחרי הקורונה, אחרי שכל כך הרבה אנשים איבדו כל כך הרבה משאבים — הכוח העיקרי שיחזיר את העולם למסלולו הוא ידע. ידע על ניהול, על עסקים, על אנשים, על פסיכולוגיה ומדע. ידע להמונים הוא מה שיסייע לנו להתמודד עם המגפה הבאה. "ידע אינו סתם משאב. להפך: הוא משאב שאף פעם אי אפשר להשתמש בכולו", אמר ההיסטוריון האמריקאי ג'וזף בורסטין. "הוא מתפשט כשמפיצים אותו. הוא גדל כשמפזרים אותו".

הידע הרב סייע לצ'סלבסקה להתאמן בהתעמלות מכשירים ללא מכשירים. הידע הרב שנאסף במשך דורות של היסטוריה אנושית יסייע לנו לצאת מהמיתון מהר יותר מאשר ממיתונים אחרים. עכשיו רק צריך להפיץ אותו.