מרעיון וקובייה. זה מתחיל מרעיון מופשט של דמות שמופיע לי בראש, ואותו אני מתרגמת לשרטוט טכני עם מידות ופרופורציות מדויקות. לפי המידות אני יוצרת קוביות עץ במסור תעשייתי, כשמכל קובייה כזו אני אגלף ביד איבר בגוף הבובה: ראש, בטן, יד או רגל.

כן, אני לא סתם מגלפת פנים. חשוב לי שכל חלקי הפנים ייקחו חלק בהבעה, ולכן כדי לייצר הבעה מרשימה, למשל, אני יכולה להדגיש את עצמות הלחיים או לייצר קמטים בצדי העיניים.
לרוב מדובר בהבעות סטטיות. אפשר גם להכין בובות עם הבעה מכנית, למשל בובה שאפשר לשלוט בגבות שלה, אבל אני פחות מתחברת לזה.

הסוג המוכר מכולם הוא מריונטה, בובה שמחקה תנועה אנושית או חייתית באמצעות חוטים עליונים שמחוברים למפרקים השונים. במריונטה המפעיל מרוחק, ולא לוקח חלק פעיל בהצגה. לעומת זאת, התיאטרון המודרני הוא פחות "תיאטרון בובות" ויותר "תיאטרון עם בובות", שבו במקרים רבים המפעיל לוקח חלק פעיל בהצגה, לפעמים ממש כדמות בתוכה. להצגות כאלה יש כמה סוגי בובות: יש בובות "פשוטות", שאותן מפעילים ביד שגלויה לצופה, בהתאם לתנועה הרצויה; אם רוצים לטשטש את הפעלת הבובה, המפעיל עוטה כפפות שחורות שנבלעות ברקע; יש בובות המופעלות על ידי מוטות מלמטה; ויש בובות כפפה בסגנון החבובות ובובות פיתום, שבשתיהן יד המפעיל מוסתרת בתוך הבובה ומפעילה את הפה והעיניים, אך אנחנו מעדיפים דווקא את הבובה הפשוטה יותר.

בסוף שנות העשרים לחיי גרתי במצפה חרשים שבגליל, אמא צעירה עם שני ילדים ובהיריון שלישי, ועבדתי כמורה לספרות. אהבתי ללמד אבל כל הזמן שאלתי את עצמי: מה, זה הכל? זה מה שאעשה כל החיים? אולי יש עוד משהו?
ועד היום אני לא מבינה למה זה עלה בי, כי סך הכל היה לי טוב. אולי זה קשור לכך שחיינו על הר, עם כל הקור החורפי שלו, ביישוב קטן שבו היינו בעיקר עם עצמנו. ואז, בסוף שנות השמונים, היו הרבה פחות גירויים. וזה שלח אותי לחיפוש עצמי.
במקרה לגמרי הכנתי לילדים שלי בובות "רותי סמרטוטי" מגופיות טריקו ישנות, ואפילו הקציתי להן מדף מיוחד בבית. הילדים אהבו אותן, אבל אני אהבתי אותן עוד יותר והתחלתי להכין בובות כמתנות לחברים.

יום אחד נכנס הביתה חבר טוב שלנו, שאני חבה לו את חיי. הוא הסתכל על הבובות ואמר "יעל, את חייבת לעשות תיאטרון בובות". זה היה הזוי כי הוא בחיים לא ראה תיאטרון בובות וגם אני לא. כשהיינו ילדים לא היה דבר כזה בארץ. אבל זה סגר לי את הפינה. פתאום היה לי ברור שתיאטרון בובות זה מה שאני רוצה לעשות.

חוסר הידע דווקא עזר לי. בורוּת היא מנוף, כי כשאת לא יודעת לאן את נכנסת, את פשוט הולכת. פיתחתי אובססיה להיכנס לתחום. בארץ היו אז רק כמה תיאטראות בובות בודדים, ברמה נמוכה מאוד, בעיקר הצגות בידור לקניונים. הלכתי לראות אותן וניסיתי לעשות משהו דומה.

מכיוון שבאמת לא היה לי מושג, התחלתי עם מריונטות. רק בדיעבד גיליתי שהן הבובות שהכי מסובך לייצר. קניתי כמה ספרים והייתי מנויה על רבעון לבובנאות שנשלח אליי מאנגליה. שם קראתי על יצירת בובות מנסורת אז ליקטתי מנגרייה קצת נסורת ושאריות עץ ובניתי מריונטות.

הבנתי שעץ הוא חומר טוב בהרבה מבד, כי אפשר לעשות איתו מפרקים לבובה, שמאפשרים יותר תנועה. יש גם משהו חם וחי בגילוף שדורש יכולת גבוהה מאוד, כי חומר שגילפת לא יחזור לאחור. את צריכה לדעת היטב מה את עושה. עץ גם עדיף על בד כי הוא מזכיר עצם של אדם, מה שמעניק לבובה תנועה אנושית יותר.

היישוב נתן לי קרוואן ובו בניתי תיאטרון קטן, בעיקר לילדי היישוב. בעלי דאז בנה במה עם קונסטרוקציה מאלומיניום מלמעלה, שניתן ממנה לשלוט במריונטות, ורוחב הקופסה היה מותאם למוטת הידיים שלי.
בהדרגה יצרתי קשרים עם כל מיני גורמים, בעיקר מדריכי טיולים, והתחילו לבוא מבקרים גם מרחוק. ההצגות הראשונות היו ממש גרועות. מכיוון שלא למדתי, לא תפסתי עצמי כשחקנית ורק נתתי לבובות לקפץ. זה היה קשקוש והיום אני מבינה את זה.

המשכתי ללמד במקביל, ובתיאטרון עסקתי בזמני הפנוי. ההצגות עלו בעיקר בשבתות. מנהל בית הספר שלי מאוד תמך בי ועודד אותי ובא לקראתי, אפילו הכנתי באחת ההצגות בובה על שמו. בהדרגה קיצצתי את המשרה שלי, נורא הפחיד אותי לגשת לעניין הזה עד הסוף. עד שאחרי שבע שנים עזבתי סופית. הבנתי שבתיאטרון נמצאים החיים האמיתיים שלי ואם לא אצא מתחום ההוראה לא אסלח לעצמי. אפילו הלכתי לגרפולוגית שבדקה את כתב היד שלי ואמרה לי "עזבי! ויפה שעה אחת קודם".

עברתי כמה. קודם כל למדתי לגלף בובות מעץ בפראג. בעלי המנוח טוביה שלח אותי לקורס אצל אמני גילוף כמתנת יום הולדת, ועד היום אני חוזרת לשם אחת לכמה זמן כדי להעמיק וללמוד עוד.
חוץ מזה, בשלב מסוים הגעתי להבנה שאני נוגעת ברגשות בעיסוק שלי, אבל אין לי שום הכשרה לזה. אז הלכתי ללמוד דרמתרפיה, והלימודים מאוד עזרו לי להעמיק את ההצגות ואפשרו לי, בין היתר, גם לעבוד בבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות, שם יצרתי בובות והעליתי הצגות יחד עם הילדים.

נכון, ולכן עשיתי השלמה של לימודי תיאטרון רפרטוארי במכללת אורנים, שם למדתי בימוי ומשחק. כשאת מפעילה דמות — את הדמות. בדיוק כמו שחקן, את מנסה להבין למה הדמות עושה מה שהיא עושה ומה האופי שלה. ולפעמים את מפעילה כמה דמויות במקביל, כך שזה משחק מורכב מאוד.

אחרי 17 שנה בתחום פנו אליי ממכללת הגליל המערבי והתחלתי ללמד שם בובנאות ובהמשך זה התפתח לבית ספר לבובנאות, שפועל כיום בחיפה במקביל לקבוצת התיאטרון שלי. התלמידים בבית הספר לומדים גם את הבנייה וההפעלה של הבובות וגם עקרונות של משחק.
כשצופים באים לתיאטרון שלי, חשוב לי להעביר אותם גם דרך בית המלאכה כדי שיראו את התהליך שקודם להצגה. בעידן המסכים זה מסר חשוב — לראות את החומר ואולי גם את האנשים שעובדים עליו.