נוימן נחת כאן עם רעייתו רבקה (בת דודתה של השחקנית גווינת' פאלטרו) וחמשת ילדיהם, בני שנתיים וחצי עד תשע. המשפחה התמקמה בבית ברחוב שלוּש בנווה צדק, אך המבנה התברר כקטן לצרכים המשפחתיים, וכמוקד משיכה לצלמי פפראצי. אחרי שבועות אחדים עקרה המשפחה לבית על קו החוף בארסוף, אחד היישובים היקרים והפרטיים בארץ. "לחזור למקום שבו גדלת, בתור טיים־אאוט, זה דבר נכון", אומרת אמו, ד"ר אביבית נוימן־אורבך, אונקולוגית בכירה עם תת־התמחות באורולוגיה. "אנשים מחבקים אותו פה ועושים לו טוב. אני בוודאי שמחה שהנכדים קרובים ואני נוסעת לשחק איתם. כשהם בארצות הברית ואני מגיעה אליהם, בימי ראשון אנחנו בחווה שלו ליד הים, בהמפטונס, וכולם עושים הרבה בלגן".

אדם רוצה לפתוח פה בחיים חדשים?

"לא, באפריל הם יחזרו לניו יורק. הוא הגיע לכאן להפוגה זמנית, וגם כדי שהילדים ילמדו עברית".

הפוגה ממה?

"כל עוד הכל היה בסדר, אדם היה סלב קטן. כשהוא 'נפל' הוא נהפך לסלב גדול. הוא היה באירוע ונשות מיליארדרים פתאום רצו לעשות איתו סלפי. הוא אמר לי, 'אף אחד לא אהב אותי כמו כשנפלתי'".

הוא התאושש?

"הוא היה בסדר. מי שלקח את זה קשה יותר זו רבקה, אשתו, אבל זה עבר לה".

מה הוא עושה פה, בעצם?

"אני יודעת שמשהו קורה, כי הוא כל הזמן עסוק, אבל אני לא יודעת מה. אבל אני שמחה שמשהו מעסיק אותו, שהוא לא גמר לממש את כל החלומות שלו בגיל 40. יש תקופות שהן טיפוס הרים. הוא טיפס על הר, ירד ממנו, ועכשיו הוא מסתכל מסביב. אין לי ספק שעוד הר יופיע".

נוימן־אורבך (62) מבינה יותר מדבר או שניים בטיפוס על הרים גבוהים. במהלך חייה, שהיא מגוללת בפניי, המאבקים הסוערים שניהלה למעשה הגדירו אותה: כאונקולוגית נאבקה לרפא את חוליה; כרופאה לא היססה לנהל קרבות עם הממונים עליה למען טיפול שהאמינה בו; כמלווה מקצועית ידעה להילחם בייאוש הקיומי שהשתלט על חלק ממטופליה; ובשנים האחרונות היא עצמה מתמודדת עם גידול אלים בלבלב. "בגלל שתמיד התעסקתי בגידולים האלה", היא אומרת בסרקזם, "החליטו להראות לי שגם הסנדלר יכול ללכת יחף".

ההר של בנה, אדם, הוא פסגה מסוג אחר לחלוטין. נוימן הבן זיהה תפנית היסטורית בשוקי התעסוקה, שהתמלאו ביותר ויותר פרילנסרים שעבדו מהבית. אלה שיוועו למקום לעבוד בו, אבל השחקנים בשוק חללי העבודה המשיכו להתנהל באופן מנומנם. נוימן הטיס את השוק הזה לחלל: ווי־וורק, שהקים עם מיגל מק'לבי, שיווקה חללי עבודה מעוצבים לעילא והבטחה לבניית רשת של קשרי עבודה וחברות. הצמיחה המהירה שלה האיצה ב־2017, אחרי השקעה של חברת האחזקות היפנית סופטבנק, שבשליטת מסיושי סאן. ווי־וורק השיקה עוד ועוד חללי עבודה בכל העולם, בהשקעות עצומות שסיפקו שורת משקיעים שנשבו בקסמו הכריזמטי של נוימן ובחזון ששטח בפניהם בהתלהבות. הערכות השווי חצו את רף 50 מיליארד הדולר, אבל המספרים שנחשפו ערב ההנפקה המתוכננת ריפו את ידי המשקיעים, ואפילו החן של נוימן לא הציל הפעם. הכסף שהזין את הצמיחה המשוגעת נגמר, סופטבנק השתלטה על החברה, ונוימן, שאחזקותיו הגיעו בשיא לשווי של 3.2 מיליארד דולר, פרש עם 1.7 מיליארד דולר ומוניטין מוכתם.

אמרו שהוא נפל, שהוא התרסק.

"במילון שלי אין מילים כמו נפילה והתרסקות. היה X, עכשיו יש Y. כרופאה, אני לא אומרת למטופלים שלי 'הבראת', אלא 'כרגע אתה לא צריך טיפול’. בעוד שנתיים זה יכול להשתנות. אם ניקח את זה לעולם של הביזנס: 'כרגע אתה מצליח, אבל בתוך הצלחה יכולים להיות גם גרעינים של אי־הצלחה'.

"להגיד 'נפל' על בן אדם שלא היה לו כלום בחיים ועכשיו שווה 1.7 מיליארד דולר במקום 3.2 מיליארד? לא מעט אנשים היו מתים להיכנס לנעליו. את הכסף שלו יהיה קשה לבזבז גם בחיים שלמים".

‍זו לא רק שאלה של כסף. סופטבנק הראו לו את הדרך החוצה מהחברה שהוא הקים.

"כשעבדתי בבילינסון כמנהלת יחידה, הלכתי למנהל בית החולים ואמרתי 'בעוד חודשיים אני עוזבת'. הוא חיבק ונישק אותי ואמר, 'כל הכבוד שאת עוזבת בלי שהייתי צריך להגיד לך, כי אני חושב על זה כבר כמה חודשים'. אדם לא הבין מה שסופטבנק רוצים? לבן אדם יש אינטליגנציה. תקופה מסוימת רצו ממנו איקס, אז הוא נתן איקס. עכשיו רצו שיקום וילך, אז הוא קם והלך. מה הבעיה?".

בדיוק זה: שרצו שהוא יתחפף מהחברה שלו.

"סופטבנק עשו לו מה שהם עשו גם באוּבּר: לפני שהם הגיעו הוא פתח שני סניפי ווי־וורק בחודש, ופתאום הם דחקו אותו לפתוח בקצב של פי שלושה. האישיות של אדם הביאה את המשקיעים לחברה, ואחר כך המשקיעים האלה לחצו עליו לעשות דברים שגרמו לו לירות לעצמו ברגל. ועדיין, אל תשכחי שהוא לא לקח כספי ציבור ולא הלוואות מבנקים.

"אז בטח שזה כואב, אחרי שהקמת בייבי ועשית משהו חדשני. גם אני עשיתי דברים שדרשו ביצים או טירוף — למשל כימותרפיה לאשה בהיריון, על סמך מחקרים — אבל אני לא המצאתי שום דבר באונקולוגיה. אדם עשה דברים שאני בחיים לא עשיתי, ובכל זאת אני לא רואה אותו כואב, אלא שמח. היה עליו נטל. 15–17 אלף עובדים ועסק אדיר לנהל. מבחינתי הוא יצא מעבדות לחירות, ואין לי ספק שככה גם הוא רואה את זה. ואני בטוחה שהוא יכניס את עצמו לעבדות נוספת.

"כשדורון, הגרוש שלי ואבא של אדם, עזב את הבית שבועיים לפני שחגגנו עשר שנות נישואים, אחי הוציא אותי למסעדה. הייתי מדוכאת. הוא אמר לי 'אני לוקח אותך, שלא תשתכרי או תתאבדי'. הלכנו למסעדה ושם הוא אמר, 'תקשיבי, את בפסגה, בין תום הנישואים הראשונים לנישואים השניים. תיהני!'. אז מבחינתי, אדם נמצא עכשיו בפסגה, בין תום עבדותו לתום עבדותו הבאה. אז אנג'וי!

"הוא מרגיש טוב פה בארץ. כבר שלוש פעמים נכנסנו לאכול איפשהו ואנשים אמרו לו דברים כמו 'אדם, עשית לנו כבוד, הארוחה עלינו'. עכשיו יש לו יותר זמן להיות הורה: לקחת את הבנות מבית ספר, את הבנים מהגן. להיות איתי, עם אבא שלו, עם סבתא שלו".

יש מי שחושבים שקרה לו משהו. דיווחו שהוא אמר שהוא רוצה להיות "נשיא העולם", למשל.

"אדם תמיד היה ככה. זה מקרה קלאסי של 'דבריי הוצאו מהקשרם'. אנשים לא יודעים מה נאמר לפני ומה אחרי".

היו עוד התבטאויות כאלה. שהוא רוצה להפוך לטריליונר הראשון בהיסטוריה, למשל. יש מי שחושב שמשהו אצלו השתבש.

"היו לך פעם מיליארדים בחשבון הבנק? גם לי לא. אני לא יודעת מה זה עושה לבן אדם, כי לא הייתי שם. מבחינתי הצלחה זה שאתה יכול להביא אוכל לילדים ולהקריא להם סיפור, אבל אין פה נכון ולא נכון. כששלושת ילדיה של רופאה, שכל חייה בזה לכסף, חושבים שכסף זה דבר חשוב — זה נראה לי בסדר גמור".

אבל זה לא רק "כסף זה חשוב". פעם אחת הוא הגיע לישראל במטוס פרטי ושכח בו בטעות קופסת קורנפלקס מלאה גראס.

"אני מסכימה שזה מטורף לשים וויד בקופסת קורנפלקס. אנשים לקחו את זה למקום של 'ההתנהגות שמוכיחה שאדם לא מסוגל להיות בוס', אבל האישיות שלו לא השתנתה".

את חרדה לו, עם כל מה שהוא עובר?

"את לא חרדה לילד בן 40. אני אפילו לא חרדה לבתי בת ה־23. אני סומכת על אדם ועל אשתו, על המעטפת שלו — אבא, אמא, סבתא, האחיות שלי. יש לו גם חברים מדהימים, אז ממשיכים הלאה. אין לו דימום מהריאה, אין לו קרע בחזה. זה רק כסף. אני בן אדם של בריאות, איך אני יכולה להיות בחרדות מכסף?".

נוימן־אורבך מתגוררת בבית פרטי בצפון כפר סבא עם בעלה השני חזי אורבך, בתם המשותפת עופר בת ה־23, החתולים צדוק ושושנה והכלבה הקשישה ג'וי. ביתה מלא זיכרונות ומזכרות: צילומים עם מטופלים, כאלה שמתו וכאלה שהחלימו. מכתבי תודה, כוסות שאספה מהרחוב וציירה עליהן. קירות חדר השינה והאמבטיה שלה מלאים ציורים וכתובות, כמו "החיים לא מחכים שהסופה תעבור, העניין הוא לרקוד בגשם". "עופר הגדירה לי את הגבול: אני לא מציירת על קירות מחוץ לחדר השינה והאמבטיה שלנו, כי אני מציירת ברמה של כיתה א'", היא מספרת, ואז מצביעה: "כאן ציירתי את חזי ואותי כשאמרו לי שיש לי גידול: יושבים עם פנים לאופק, כשלא ברור אם העתיד הוא טוב או שחור. מסתכלים".

היא נולדה למשפחה ירושלמית, שנדדה בעקבות האב הפיזיקאי לחיפה, שם עבד בטכניון, ואז לארצות הברית, תחילה בניו יורק ואז בניו ג'רזי. "כשהייתי בת 15 החלטתי שאני חוזרת, ועברתי לגור אצל סבתא שלי בירושלים. בירושלים למדתי רק כיתות א' וי"ב, ובין לבין עברתי עשרה בתי ספר".

זה לא מנע ממנה לקפוץ כיתה, וב־1974, בגיל 17 בלבד, החלה ללמוד רפואה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. "הלכתי לרפואה כי ההורים רשמו אותי, ובהתמחות באונקולוגיה בחרתי בגלל סבתא שלי, שהיתה חולה אונקולוגית. רק בשנה הרביעית ללימודים השלמתי עם הבחירה". בזמן הלימודים הכירה את דורון נוימן, כיום רופא עיניים. ב־1978 הם נישאו, ושנה אחר כך, כשהיתה בת 22, נולד בנם הבכור אדם. אחר כך עברו להתגורר בירוחם, ושם, ב־1982, נולדה בתם עדי. משם עברו להתגורר בחיפה ואחר כך בשיכון הרופאים בתל השומר.

במרץ 1988 התגרשו "למרות שלא רבנו. מתברר שזה אפשרי. עדי היתה אז בת ארבע (ולימים נהפכה לדוגמנית בינלאומית, דב"נ) ואדם בן שבע ומאוד מפותח לגילו. הוא אמר לי, 'יום אחד את עושה תורנות ואבא איתנו, ויום אחד זה הפוך. זה ישתנה אחרי הגירושים?'. אמרתי, לא. הוא שאל, 'אז למה אתם מתגרשים?'. אחרי הגירושים נסעתי לתת־התמחות באינדיאנפוליס בארצות הברית — עם הילדים, בהתאם להסכם הגירושים שלנו. אמא חד־הורית.

"כששאלתי את אדם 'מה הדבר הכי קשה שהיה לך בחיים', הוא אמר לי 'הגירושים שלך ושל אבא'. הוא עבר תקופה נוראית: גם גירושים, גם מעבר מארץ לארץ. הוא התפרק לגמרי. לקחתי אותו לפסיכיאטר ילדים שם. הוא עוד לא ידע אנגלית, אז הייתי המתורגמנית. הפסיכיאטר נתן לו מקל עם נצנצים ואמר, 'סובב אותו סביב ההורים שלוש פעמים, והם יחזרו להיות נשואים'. אדם אמר לו, 'די, זה סיפורי סבתא'. אז הפסיכיאטר אמר, 'אם אתה יודע את זה, למה אתה מספר אותם לעצמך?'. היינו אצלו שמונה פגישות וקיבלתי ילד חדש, בלי תרופות".

שרדתם.

"גם בשבילי זו הטראומה הגדולה של חיי. בשנה שבה עוד עבדתי בשיבא התפקוד שלי היה כל כך לקוי, שבמשך ארבעה חודשים הרשו לי רק לקחת דמים ולכתוב מכתבי קבלה ושחרור. הצוות שעבד איתי הגן עליי. ובמשבר של אדם בארצות הברית אמרתי, 'או שאני מתאבדת, או שאני חוזרת לארץ'. אין מה לעשות, כל אחד חווה משברים, וצריך למצוא את הכוחות לצאת מזה. זה גם מצמיח את האישיות".

שם, במשפחה החד־הורית, אפשר למצוא את ניצני התודעה הכלכלית של אדם. "בארצות הברית הייתי גרושה עם שני ילדים, הרווחתי 1,800 דולר, ואמרתי להם 'זו המשכורת. בגדים עולים ככה, נעליים עולות ככה'. כל שבוע עשינו דיון כלכלי על מה עושים, כי צריך לבחור. אולי זה יצר ערך לכסף. כשאדם היה בכיתה ד'־ה', הוא חילק עיתונים. בחודש הראשון הוא הביא לי 150 דולר ואמר 'קיבלתי 300 דולר, זו ההשתתפות שלי בשכר דירה'.

"כשחזרנו לארץ התמקמנו בקיבוץ ניר עם והוא גדל כילד טבע: בים, בשדות של הקיבוץ. לימדתי אותו נהיגה בנסיעות ליליות מקיבוץ רוחמה לניר עם. הוא הפליג עם אבא שלי הפלגות של שבועיים־שלושה. אחר כך היה בחיל הים".

מאיפה בא לו הג'וק של הסטארט־אפים?

"אין לי מושג. כמו שאמר חליל ג'ובראן, ילדים הם כחץ שנורה ממך. הם לא שייכים לך, אתה מקבל לגדל אותם".

איך את מסבירה את זה ששניהם, אדם ועדי, התפרסמו כל כך?

"הפרסום לא שייך אליי. אני עד היום לא יודעת למה עדי בחרה בדוגמנות, מעבר לזה שמגיל קטן אמרו לי שהיא מאוד יפה. כשהיא היתה בת שלוש, אחד הרופאים בתל השומר הודיע לי שהיא תהיה מלכת יופי, ואני אמרתי שהוא יצא מדעתו. הוא צדק, אני פשוט לא ראיתי את זה".

שניהם מאוד יפים.

"זה גנטיקה, קלפים שנטרפים. אני לא עבדתי על ילדים שיהיו יפים או מכוערים, אלא על ילדים שיהיו בני אדם. יופי חיצוני זה נחמד, אבל זה באמת לא מה שעושה אותך. אם כי אין ספק שבחברה שבה אנחנו חיים, אנשים יפים מצליחים יותר. אלה הערכים, לצערי".

שניהם חיים בניו יורק. איך היחסים ביניהם?

"כשנסענו לארצות הברית היה לאדם את עדי ולעדי את אדם. הם היו יכולים לריב ריב נוראי, וכשצעקתי על אדם 'תפסיק, היא קטנה', היא היתה צועקת עליי 'מה את רוצה ממנו!'. הם תמיד ככה. לפני ווי־וורק, לאדם היה סטארט־אפ למשלוחים של בגדי תינוקות. הוא לווה בשבילו מעדי 500 אלף דולר שהיא הרוויחה מעבודה בדוגמנות. דורון ואני התנגדנו, תודעה של שכירים, אבל עדי התעקשה. הוא מכר את החברה ההיא ב־5 מיליון דולר, אבל מגדיר את החוויה ככישלון. כל אחד והכישלונות שלו".

בשנים האחרונות דווח שהוא התקרב לדת. מאיפה זה הגיע?

"בארצות הברית שלחתי אותם לבית ספר דתי, כדי שילמדו עברית. כשחזרנו לארץ וגרנו בניר עם הוא היה הילד היחיד בקיבוץ שעלה לתורה, כי התעקשתי. אחר כך הוא שמר שבת. זה היה קשה, כולם בקיבוץ צחקו עליו. הוא ורבקה הכירו ב'קבלה סנטר', ומשם זזו לחב"ד. אם כבר דת אני מעדיפה חב"ד, ולא Kabbalah", היא אומרת במבטא מודגש במכוון. "מה שקורה שם הוא המוני ומוגזם. ישבתי ליד מדונה כמה פעמים בניו יורק, התפילות שלהם זה משהו נורא. בחב"ד יש לפחות שמחת חיים וזה מתאים לאדם".

את עצמך מאמינה?

"יש לי אלוהים, ומאז שאני אונקולוגית גם יש לי אליו קו ישיר. לפעמים, כשהיה צריך להכניס עירוי לחולה ולא תפסת וריד, היית צריכה לדקור אותו שלוש פעמים. ולפעמים זה היה לדקור אותו בראש או בצוואר כדי לתת לו עירוי. דברים נוראיים. במקרים האלה אמרתי לאלוהים 'יאללה, עכשיו תורך, תכניס את העירוי'. כשעבדתי ברמב"ם היתה נזירה מבית החולים האיטלקי בחיפה; כשכלום לא עבד, היינו קוראים לה לבוא להכניס עירוי לחולים. היא היתה מקללת בערבית, איטלקית, עברית, עד שמוצאת וריד ענק שטוב לשנתיים. אז יש לי חיבור לכוח העליון, בקטע של 'אני אעשה את העבודה שלי, אתה תעשה את העבודה שלך, ונקווה לטוב'".

הרקורד המקצועי שלה מנוקד שוב ושוב בעימותים עם סמכות. היא מודה בכך בענייניות, ולפעמים נדמה שאפילו בחדווה מסוימת. כשאני שואלת אם היא אנרכיסטית, היא עונה "בערך. אם יגידו לי על משהו 'אסור לעשות', אני לא אעשה. אבל כשסתם אומרים 'לא לעשות' אני אלך למי שאמר לא, ואגרום לכל סדר היום שלו להיות סביב הדבר. אני כמובן מגובה במאמרים. ברוב המקרים אני מצליחה. זה דורש פסיכולוגיה של מטורף, אבל כולם יודעים שאני מטורפת כבר הרבה שנים, אז אין בעיה.

"ההבדל ביני לבין רופאים אחרים הוא שאני לא פחדתי לאבד את מקום העבודה שלי. זה אומר להתעקש על מה שאני חושבת שצודק. כשחולה צריך משהו שאינו בסל התרופות — אני אמצא איך בכל זאת לתת לו את זה. יש איזשהו משא ומתן שבו אני יכולה להיות ממש נודניקית, גם אם זה לגשת חמש פעמים ביום לממונה עליי. קשה לשחרר כשאתה משפיע על היכולת של חולה להישאר בחיים. במקצוע שלי אתה לא יכול לדעת אם משהו יעזור או לא, עד שנתת אותו".

לא פעם היא נאלצה להפנות את מאמצי השכנוע דווקא לחולים. "לצערי, היו מקרים קיצוניים של חולים שסירבו לעשות את מה שטוב להם. אני לא מדברת על כאלה עם 20% סיכוי להחלמה, אלא על כאלה עם 80% וילד קטן, שבכל זאת סירבו לעשות מה שטוב להם. היה חולה סרבן כזה שאמרתי לו 'עזוב, מותק, לך תקפוץ מעזריאלי, אני אבוא איתך ואדחוף אותך למטה'. ברוב המקרים זה עזר. נכון שטיפול כימי זה ייסורים, אבל האלטרנטיבה היא למות שלוש שנים קודם ביותר ייסורים, לך ולמשפחה.

"במקרה הכי קיצוני היה לי בחור בן 30 ומשהו, עם ילדה בת שנה, שאמא שלו נפטרה מסרטן שד אחרי שלוש שנות טיפולים. הוא אמר, 'ראיתי מה היא עברה, ואני לא מוכן'. בסוף הוא עשה כימותרפיה וחי שלוש שנים, מתוכן שנתיים ושמונה חודשים ממש טובים. הוא אפילו הספיק להיות במסיבת החנוכה של הילדה בת הארבע שלו בגן. עכשיו הוא בגן עדן.

"היה לי פעם חולה מדהים, שבפעם החמישית שהסרטן חזר אצלו סירב לטיפולים. אמר, 'אני רווק, אין לי חברה, אבא שלי מת, הכי טוב שאמות עכשיו'. אחרי שבועיים מצאתי את עצמי אצלו בבית עם בקבוק פנטזיה, גררתי אותו שיכור לבית חולים. טוב, גם אני הייתי שיכורה. זה היה ב־1988, ב־2020 לא הייתי עושה את זה. הוא התחיל טיפולים כימיים והבריא. שנים אחר כך, כשהיו לי חולים שהיו צריכים דברים מחוץ לסל — הבחור ההוא העביר להם כסף, לחשבון או ישר לבית מרקחת. הוא נתן יותר מ־300 אלף שקל עד שאמר 'זהו, שילמתי את חובי לחברה'. אחר כך היה מישהו אחר ששילם חוב כזה, אז אני מגדירה את עצמי 'גובת חובות'. היו גם מקרים שקניתי לאנשים תרופה ואמרתי 'חברת התרופות נתנה'".

את נאבקת על מתן טיפול. מתי צריך לעזוב את החולה לנפשו ולהרפות?

"אם ברור שנשאר לך איקס זמן לחיות, תחיה אותו יפה, כמה שאפשר בלי כאבים, שהמשפחה תהיה סביבך. למות בכבוד זה אולי לא הישג של רופא ילדים, אבל כן של אונקולוג. אם אתה נותן למישהו כימו והוא מת בתוך שבוע, ברור ששגית. בצעירים את מסתכלת על התועלות, במבוגרים על הנזק. כל מי שמתחת לגיל 40 הוא מבחינתי הבן שלי".

המסירות הטוטאלית הזו לחולים גבתה ממנה מחיר נפשי לא פשוט. "כאונקולוג, אתה צריך להיות אמפתי, אבל גם לשמור את הגבולות שלך", היא אומרת. "לי אין גבולות. היתרון הוא שאשיג לחולים שלי כל דבר שצריך, גם אם הוא לא בסל. החיסרון הוא שלפעמים אני לא מפרידה בין החולה לביני".

ומה קורה אז?

"עברתי הרבה בעיות נפשיות בגלל החולים שלי. עברתי שלושה פסיכיאטרים שאמרו לי 'את צריכה להפסיק להיות אונקולוגית'. עניתי, 'לא, את הפתרון הזה אני לא יכולה לקבל'. בשביל החולים אני מוכנה לפגוע בעצמי. אני האמא שלהם, הם הילדים שלי. ככה אני מרגישה. אין מה לעשות".

ב־2001 המאמץ הרגשי העצום הביא אותה עד הקצה, לסף אובדנות. "היו לי שמונה תורנויות בחודש, עומס אדיר. הבטיחו לי מזכירה פול־טיים וקיבלתי עוזרת לשלוש שעות. עופר היתה אז בת ארבע, והרגשתי שיש לי ילדה לגדל ואני לא עושה את זה. ראיתי שאני לא פוגעת רק בעצמי, אלא גם במשפחה שלי, אבל לא הצלחתי לקבל החלטה לעזוב את האונקולוגיה. הרגשתי שאני צריכה להשמיד את עצמי". האפיזודה הקשה ההיא נפתרה בעזרת טיפול נפשי מקצועי. "כדי להיות מטפל והורה את חייבת לדעת גם לבקש עזרה ולטפל בעצמך", היא אומרת.

"עכשיו, אל תתבלבלי. לא כל החולים אוהבים אותי, וגם אני לא אוהבת את כל החולים. אם רופא וחולה לא מסתדרים, מותר למצוא רופא אחר. בשנות השמונים היה רופא שיונה וולך העדיפה על פניי. נעלבתי, אבל היא אמרה: 'מה לעשות, אני אוהבת גברים'. הרופא שטיפל בה אמר לי 'אל תיעלבי, אבל לחולים הנורמליים יש אותי, ולחולים הפסיכיים יש אותך'. אמרתי לו, נכון. אז את יונה וולך חלקנו.

"לטפל בה היתה חוויה מדהימה. היא הגיעה למכון האונקולוגי בבגדים מרופטים, נראתה נורא. ובזמן הכימותרפיה הוציאה ספר שירים מהכיס והתחילה לקרוא. חולים התקבצו סביבה וזה היה פשוט מדהים.

"בשבוע האחרון לחייה היא התאשפזה ואני הייתי אז הרופאה במיון. כבר ראו את הזבובים שחגו סביבה, זה היה נורא. אמא של בן הזוג שלה הביאה אותה, ויונה אמרה לי 'היא לא אכלה ולא שתתה כל היום'. ראיתי הרבה גוססים, הם רואים רק את עצמם. החולה עסוק בלמות ולא רואה את הסביבה, זה חלק מתהליך ההיפרדות. היא באה במצב נוראי ובכל זאת ראתה שהאשה שטיפלה בה לא אכלה ולא שתתה".

עכשיו זו היא עצמה שנמצאת בפוזיציה דומה: העובדה שהיא חולה בסרטן אגרסיבי לא מפריעה לה להמשיך לראות חולים. רק על העבודה בבית החולים ויתרה, מטעמי עייפות. "פעם יכולתי לראות מסכנים ברצף. היום אני צריכה לנוח אחרי כל פגישה. אני כבר לא עובדת בבית חולים, אבל כן מסייעת לחולים. כל יום אני רואה מישהו".

איך את עוזרת להם? תמיכה נפשית? רפואית?

"אנשים מגיעים אליי עם תשובות של הפתולוגיה, פירוט של הטיפולים שלהם, כל מה שעשו עד רגע זה, כל חוות הדעת. אני לומדת את התיק הרפואי ומנסה לייעץ. בכל מקרה אני לא לוקחת כסף על העזרה הזו. רוצים, תביאו שוקולד או יין, כסף מחולים קשים לא עובר לידיים שלי. אני מסייעת בדרכי מיינסטרים, וחזי בעלי מטפל ברפואה משלימה. בין היתר הוא עשה מסאז'ים, הידרותרפיה לנכי צה"ל, לאנשים לפני כימותרפיה".

עם איזה סוג של סרטן את מתמודדת?

"סרטן הלבלב. לא הסוג הקונבנציונלי, אלא זה הנדיר שהיה לסטיב ג'ובס. הוא מת אחרי חמש שנים והשקיע יותר כסף ממני. לי גילו את הגידול ב־2014 ועברתי ניתוח, חצי לבלב כבר לא שם. ב־2018 הסרטן חזר בצורת גרורות בריאות ובאגן, כי הגידול שלי לא קרא את הספר שהסיכויים לכך נמוכים. ב־37 שנים אין כמעט תסריט שלא ראיתי. אבל אני מודה, זה היה קצת מעליב שהגידול שלי חזר. אמרתי לאלוהים, 'מה, באמת? 11:0 לטובתך'.

"עכשיו אני מקבלת זריקת סנדוסטטין פעם בשבועיים. הטיפול לא העלים את הגידול, אבל עצר את ההתפתחות שלו — וזה נהדר, כי בשלושת השבועות הראשונים הוא גדל פי שלושה, אז יפה מצדו שהוא עצר. כמו שצ'רצ'יל אמר, 'נו ניוז איז גוד ניוז'".

הכסף של אדם יכול לסייע לך להיאבק במחלה.

"הכסף של הצאצאים שלי הוא שלהם, ושלי הוא שלי. גם כשנסעתי לטיפולים בטקסס התעקשתי לשלם. אמרו לי שאני פסיכית. אני מוכנה להיעזר בבן שלי למען חולים ומוסדות, לא למעני. אני עדיין מקבלת בקשות לכסף בקצב רצחני, ומעבירה לו. מה שהוא תורם, הוא תורם. אני לא אחראית".

"לספר שאכתוב פעם יקראו 'כששלגיה הלכה להוספיס'. כשהבת הקטנה שלי היתה בת ארבע, חזרתי עייפה מתורנות והקראתי לה את שלגיה, ויצאו לי מהפה המילים 'לשלגיה היו גרורות בכבד והיא הלכה להוספיס'. זה היה הבד־טיים סטורי. הילדים שלי גדלו עם הוספיס, בתי חולים, ביקורי בית. הקטנה, בגלל שחזי עובד גם עם נכי צה"ל, קיבלה גם וגם. היא מכירה את שני הצדדים היפים של החיים".

בעצם את מלווה טרגדיות כל החיים. אפשר להתרגל לזה?

"אנחנו נולדים, חיים חיים קצרים או ארוכים, ומתים".

מה זה מלמד על "איך צריך לחיות"?

"באופן אידיאלי — אתה לא יודע מה יקרה מחר, אז תחיה היום. או כמו שאומרים במילואים של חזי, 'אכול ושגול כי מחר תיבול'. אני קיבלתי מקצוע שבו אני הולכת פרקי זמן משמעותיים מאוד לצד חולים, נמצאת איתם ברגעי שפל ושיא שבהם אנחנו עוזרים אחד לשני. כשהתגרשתי, אחת התקופות הקשות בחיי, חולים שלי הציעו להכיר לי את הבן דוד הרופא שיניים. ברגעי משבר בחיים שלי נתמכתי על ידי החולים שלי. לא כי ביקשתי, כי הם הרגישו שכך צריך. יש בני משפחה שאני עדיין בקשר איתם. החולה שסיפרתי לך שתרם כסף לחולים אחרים נפטר לפני שנתיים, ואני עדיין בקשר עם אחיו. לי יש משפחה מאוד גדולה, 'משפחת החולים ומשפחתם'. חבל שהכרתי אותם במכון האונקולוגי".

את מפחדת מהמוות?

"אני מקווה שכשהמוות יבוא זה יהיה נחמד, עם המשפחה שלי לצדי. שאלך לישון ואקום ברקיע השביעי. הילדים שלי מאמינים בגלגול נשמות. אני לא. אני מאמינה שנהפוך להיות פחמן וחמצן וכל זה. אני כן מאמינה שלנשמה יש מהות, וכשמתים היא יכולה להישאר. או להיעלם, וגם זה לא נורא. בכל מקרה, כבר עשיתי מספיק רעש בחיים שלי".

‍