חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// למה כתבי האישום לא משחקים תפקיד בבחירות /// את מי באמת הקורונה הורגת /// איך ברני סנדרס הוא גם אובמה וגם טראמפ
מי באמת מת מקורונה?
מתוך 1,023 המתים בסין עד 11 בפברואר
מין המתים
גיל המתים
שיעור התמותה בקרב חולי קורונה עם מחלות רקע
בחירות מועד ג'
רגע שצריך לחקור
נאשם בפלילים יבקש בשבוע הבא את אמון הציבור להמשך כהונתו כראש ממשלה; זו עובדה מדהימה, שומטת לסתות. היא ראויה לדיון מעמיק — סוציולוגי, פילוסופי, משפטי. עד שאלה יתנהלו, על רגל אחת, אפשר לחשוב על שלושה הסברים מרכזיים אפשריים.
הראשון נעוץ בכתב האישום עצמו. האם האישומים נגד בנימין נתניהו "חמורים"? תיק 4,000 עוסק בשוחד, החמורה שבעבירות ההון־שלטון, אבל הצד של ה"קח" הוא "סיקור חיובי" (מאתר עוין שגם תחת המכבש לא ממש סיפק את הסחורה) והצד של ה"תן" הוא רגולציה מיטיבה שגם אנשי המקצוע הסכימו עליה, בכפוף לתנאים. זה לא משהו שגורם לישראלים ליפול מהכיסא. אין כאן מעטפות שהחליפו ידיים, למשל, או הטבות מרעיפות שקל לציבור להבין ולזהות.
הסבר אחר נוגע לשיח השטנה, שנתניהו עצמו מלבה. הוא הצליח להחדיר בציבור חוסר אמון בסיסי במערכת המשפט, שמי שנדבק בו מתייחס לכתב האישום כאל זוטות במקרה הטוב ורדיפה אישית במקרה הרע. בעוד חומרת כתב האישום נותרת עמומה אצל חלק מהציבור, הרעיון שהמשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי חברו ל"הפיכה שלטונית" נגד נתניהו בחסות קואליציה של השמאל והערבים ובגיבוי התקשורת — את זה הישראלים (היהודים) יכולים להבין בקלות.
והסבר שלישי הוא כמובן ההקשר הרחב יותר, של תרבות ה"פייק" שמסחררת זה בזה שקר ואמת, עיקר וטפל, מדע ואמונה, עובדה ודעה. לכל טענת הבל, הסתה וקונספירציה יש קליינטים. הרבה יותר קליינטים ממספר האישומים.
/// משה גורלי
המירוץ הדמוקרטי
חתרן בלתי נלאה
ברני סנדרס רשם השבוע קפיצה משמעותית בדרך לזכייה במועמדות הדמוקרטית לנשיאות. בסוף השבוע יתקיימו הפריימריז בדרום קרוליינה, הזדמנות אחרונה לאיש ממסד כמו ג'ו ביידן להישאר במירוץ, וביום שלישי מגיע ה־Super Tuesday, שבו מצביעים ב־14 מדינות מכריעים, במקרים רבים, את גורל המירוץ. ייתכן מאוד שכשיום רביעי הקרוב יעלה על ארצות הברית, גבר יהודי בן 78, שמגדיר עצמו סוציאליסט ורק לפני כמה חודשים עבר התקף לב, ישלים השתלטות כמעט עוינת על המפלגה הדמוקרטית, נישא על תמיכת מעריצים שיכולים להיות נכדיו.
כדי להבין איך זה קורה צריך לחזור 12 שנה לאחור, לימים שבהם ג'ורג' בוש הבן עזב את הבית הלבן עם 22% תמיכה ציבורית. בשנים האחרונות התדמית שלו אמנם מתאוששת — פשוט משום שלעומת דונלד טראמפ הוא מופת של התנהגות נשיאותית — אבל שום הלבנה עוד לא מחקה את העובדה שהנשיאות שלו, עם מלחמת עיראק והקריסה הכלכלית, ריסקה את האמון של האמריקאים בפוליטיקאים ממסדיים. משבר האמון הזה הוא שאפשר את ניצחונו של ברק אובמה, וגם את זה של טראמפ. הוא עדיין הקלף הכי חזק של סנדרס, רק שלא בטוח שאי פעם הוא יידע לשחק בו טוב כמו הנשיא המכהן.
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
מילת השבוע
//
דור סער־מן
איפה המדגם האמיתי, ואיזו דוגמה אנחנו באמת מחפשים
ביום שלישי ב־22:00 בדיוק, אחרי שכולנו נצביע (או לא), נלך לים (או לפיקניק) ולא נידבק בקורונה (בשאיפה), נידבק למסכים לראות את תוצאות המדגמים. אלא שאנחנו כבר יודעים שהמדגמים לא באמת מבהירים דבר, רק מגבירים את האי־ודאות.
היתה כמובן הפארסה בבחירות 1996, כשהמדגמים הראו ניצחון לשמעון פרס אבל בנימין נתניהו הוא שניצח. או ב־2015, כשהמדגמים הצביעו על שוויון אבל הליכוד רשם ניצחון מובהק. הורגלנו לחשוב שאף שהמדגמים אמורים להדגים את הדעות בציבור, הציבור משתמש בהם כדי למחות על כך שביומיום התקשורת לא מציגה, כביכול, מדגם אמיתי של כל הקולות והדעות, שאין בה שיקוף אמין. ואם אני חושב שהיא לא מייצגת את קולי, שאין בה מדגם שמשקף אותי, למה שאאפשר למדגם שלה להיות אמיתי?
בבחירות הקודמות, בספטמבר, אפילו הפוליטיקאים נזהרו עם תוצאות המדגמים, שלא סימנו תוצאה מכריעה לכאן או לכאן. אלא שתוצאות האמת דווקא הראו שהמדגמים צדקו. כאילו הציבור התעייף מלמחות, הוא פשוט רוצה תוצאות ברורות. אנשים אולי מתמרמרים על כך שהם לא רואים דוגמה לדעות שלהם בתקשורת, אבל הם כבר כמהים למנהיגות שהיא דוגמה, כזאת שעובדת, ומייצגת אותם. שיעורי ההצבעה לא נשחקו, כפי שחלק מהפרשנים חזו; הישראלים רוצים להיות חלק מהמדגם הגדול מכולם, בבחירות לכנסת.
