בעיטה במוח

//

אוריאל דסקל

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

למה לכידות חברתית מנצחת משחקים לא פחות מכישרון?

וורן מחבק את דני וורד, שחקן רות'רהאם יונייטד, לפני משחק ב־2017. "אנחנו בודקים את האדם לפני השחקן". צילום: רויטרס

תקציב השכר של רות'רהאם הוא 10% מזה של יריבותיה. במקום כסף, וורן מצא יתרון אחר: ערבות הדדית. ומסתמן שהאסטרטגיה הזו תעלה את הקבוצה ליגה

מדי כמה שבועות, פול וורן, מאמן רות'רהאם יונייטד מהליגה השלישית באנגליה, מקבץ את שחקניו בחדר ההלבשה ומבקש מאחד מהם לדבר על קשיים בחייו: קרוב משפחה שמת, בעיות בבית ספר של הילד, בעיה נפשית שלו או של זוגתו. "אם לשחקנים אכפת יותר זה מזה כבני אדם, הם ילחמו יותר זה למען זה על המגרש", הסביר את הפילוסופיה שלו ל”גרדיאן". הרעיון הוא שכאשר לקבוצה אין כסף, עליה למצוא יתרון יחסי אחר. היתרון היחסי של וורן הוא שחקנים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה — וזה עובד באופן מדהים: לפני שנתיים, וורן העלה את רות'רהאם לליגה השנייה; בעונה שעברה הם ירדו לליגה השלישית בעיקר מכיוון שתקציב השכר של הקבוצה לא הגיע אפילו ל־10% מזה של חלק מיריבותיה. העונה, כך נראה, רות'רהאם בדרך חזרה לליגה השנייה, אף שתקציבה הוא מהנמוכים בליגה השלישית.

"אין לנו כסף לטעויות, לכן אנחנו בודקים את האדם לפני השחקן, ומוודאים שכל השחקנים בקבוצה שלנו הם אנשים מדהימים", סיפר וורן (46) ל־Training Ground Guru. "לעולם לא אביא שחקן רק על סמך הביצועים הטכניים שלו. אני חייב לפגוש אותו וללמוד על משפחתו, דרכו בכדורגל ואם אני מחבב אותו. מוסר העבודה הקבוצתי שלנו מתחיל בקרבה אנושית, ומי שרוצה להצטרף צריך להתאים את עצמו לחדר ההלבשה שלנו".

כדי להוציא יותר מהכישרון המוגבל של הקבוצה, וורן משתמש בכוחה של האמפתיה — היכולת לזהות את מצבו הנפשי של האחר ולהבינו. הוא לא הראשון שעושה זאת: ספורטאים רבים דיברו על חדר הלבשה טוב כסוד ההצלחה.

זה גדול יותר מספורט. לפי עדויות של לוחמים ישראלים שהשתתפו בקרבות נגד חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, המילואימניקים, חלק מהם בכושר ירוד, התמודדו באופן מעורר השראה נגד אויב מקצועי ונחוש, בעיקר מאחר שנלחמו "בשביל החברים". לפי מחקר שערך צה"ל אחרי "עופרת יצוקה", הלכידות החברתית היא המניע המרכזי ללחימה בקרב, בעיקר אצל מילואימניקים. מערך המילואים בנוי על חברים שנלחמים שכם לשכם.

אמפתיה היא יתרון יחסי גם בעולם העסקים. אוניברסיטת מישיגן עורכת מטא־מחקר מתמשך שבודק את רמת האמפתיה בקרב סטודנטים צעירים. המחקר, שהתחיל בשנות השמונים, מראה שבעשור האחרון נרשמה ירידה חדה ביכולת האמפתית בקרב צעירים —

והחוקרים מצביעים על קשר בין הדעיכה הזו לבין העלייה בכמות הזמן שהסטודנטים מבלים לבדם. "זמן הלבד" הזה, כשלעצמו, נקשר במגיפת הדיכאון ובעלייה החדה בשכיחותה של אישיות נרקיסיסטית, שהגיעה לשיעור שיא של אחד מכל עשרה אמריקאים. מבנה אישיות כזה מוביל לשלל התנהגויות אנטי־סוציאליות, אבל לא פוגע ביכולתו של אדם להצטיין בתחום מסוים. כך, מחקרים רבים העלו כי בקרב בכירים בשלל תחומים — ממנהלים ועורכי דין ועד מנתחים ושפים — קיים שיעור גבוה של נטיות פסיכופתיות. על פי חלק מההסברים, אלו מאפשרות להם להתמקד בעבודה ולא באנשים סביבם. אלא שהממצאים החדשים בתחום האמפתיה מוכיחים שהתכונה הזו אולי מועילה לקריירה שלהם, אבל לא לחברות שבהן הם עובדים. כי ארגונים יוצאים נשכרים יותר מניהול אמפתי.

מוח בריא הוא מוח אמפתי. ב־2012, מדענים זיהו במוח רשת עצבית שאחראית לאמפתיה, ושפגיעה בה עלולה לגרום להתנהגות אנטי־סוציאלית. התיאוריות האבולוציוניות המובילות משערות שבני האדם התפתחו בלהקות, ולכן מטבעם נדרשים לאמפתיה כדי לשרוד, להתפתח ולשגשג יחד.

וזה נכון גם בחברות הכי קפיטליסטיות. הכלכלן ריצ'רד לייארד טוען שאמפתיה היא היסוד החשוב ביותר למערכות יחסים טובות, שהן הבסיס למערכות בריאות, שהן הבסיס לחברות מצליחות וכלכלה בריאה. התיאוריה הזו אוששה במחקר של כתב העת "הרווארד ביזנס ריוויו", שהשיק ב־2015 "מדד אמפתיה" שבוחן חברות בפרמטרים של אתיקה, מנהיגות, תרבות ארגונית, תפיסת מותג ודיאלוג עם הציבור. לאורך המחקר, עשר החברות ה"אמפתיות ביותר" (ובהן גוגל, מיקרוסופט, נטפליקס, SAP ונייקי) הגדילו את שוויין פי שניים יותר מעשר החברות הכי פחות אמפתיות, וגם יצרו 50% יותר רווחים. כך שאמפתיה היא משאב שאפשר להפוך להצלחה בכדורגל, ולכסף בקופה.