אבל דווקא העבודה האדירה של מוניקה מצליחה להדגיש את כל הכשלים הקיימים באמריקה הנוכחית. כמו איפור שבמקום לכסות על הקמטים והסדקים, רק מדגיש אותם: וכך הסיפור של מורגן, שננטשה על ידי אמה והופקרה לגור בקרוואן על ידי אביה, בעצם משקף את תחלואיה של מערכת הרווחה האמריקאית החסרה; זיכרון אמה של ג'רי, שנפטרה מסרטן, מדגיש עד כמה מערכת הבריאות מוקדשת לאנשים בעלי אמצעים בלבד; וההורים של גבי המוכשרת, שלוחצים עליה להוציא עוד ליין מוצרים ולהשתתף בעוד תחרות, אפילו שהיא על סף קריסה, מדגישים את התאווה הבלתי נלאית לכסף.

ויותר מהכל, הפציעות שמהן סובלים כל אחד ואחת מהמעודדים בדרך לפרס הנכסף – זעזועי מוח, ידיים שבורות, צלעות סדוקות ועוד — מראות שכישרון ואמביציה אינם מספיקים כדי להגשים את החלום האמריקאי. אתה צריך ממש להקריב את הגוף שלך. אחרת פשוט תישאר מאחור.

אולי זו הסיבה שהסדרה מסתיימת דווקא בסיפורה של לקסי, שמגיעה מרקע בעייתי, לא מצליחה להימלט ממנו ומועפת (כנראה) מהקבוצה. ההרגשה החמימה שחשתם בבטן עד עכשיו? היא עוטפת רק מתי מעט. לקסי היא אמריקה האמיתית, חסרת החמלה לחלש. היא לא החלום האמריקאי, היא המציאות.