חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// מאגר הבוחרים מטריד מאוד גם כשהוא לא דולף /// תמלילי נוה הם הצצה להשפלה מיותרת /// עמק הסיליקון נבהל מהדבר הלא נכון
מאגר הבוחרים
הסכנה האמיתית
היה רגע אחד שסיכם היטב את כל הפרשה: בתחילת השבוע, בכנס בחירות של הליכוד, ראש ממשלת המעבר בנימין נתניהו תחקר את הנוכחים, שאל אם מישהו מהם מכיר מישהו שלא הצביע בבחירות הקודמות. כשאחד התומכים ענה בחיוב הוא הוזמן לבמה, ונתניהו ציווה עליו לשלוף את הסלולר ולצלם אותו במסר אישי למצביע הסרבן. "אתה רוצים בניצחון הליכוד?", חידד נתניהו את המסר. "אל תישארו בבית, צאו להצביע. אנחנו נבדוק אתכם ביום הבחירות".
היה אפשר לפטור את זה כאמירה מבודחת, לולא היינו יודעים בוודאות שלליכוד יש היכולות לבדוק אנשים ביום הבחירות, ושהוא משתמש בהן. לא בתיאוריה, בפועל, בשטח, כבר בשתי מערכות בחירות. אפליקציית אלקטור מאפשרת לפעילים למפות את התומכים בפרט ואת המצביעים בכלל, ומאפשרת למשקיפים בקלפי לעדכן בזמן אמת מי כבר הגיע להצביע.
בימים האחרונים תשומת הלב הוקדשה לפרצות האבטחה החמורות ולדליפות המידע המאסיביות מהאפליקציה, אבל הבעיה עמוקה יותר מכשלי אבטחה: מפלגת השלטון יצרה מערך שמפרט מי תומך בה ומי לא, יודע להתריע מי נאמן והגיע לקלפי ומי בגד ונשאר בבית. הבעיה הגדולה עם אלקטור ודומותיה היא לא רק כשהן כושלות, אלא כשהן עושות את מה שהן אמורות לעשות.
/// עומר כביר
הטראש של השבוע
באמריקה, טראש הוא כינוי גנאי לתוכניות טלוויזיה נחותות או לאנשים בורים וחסרי תרבות. בישראל, ילדיו של אליעזר פישמן לקחו את הז'אנר באופן קצת יותר מילולי: הם מיתגו את הפחים שנמכרים בהום סנטר שבבעלותם תחת השם "בנקל", על שם עו"ד יוסי בנקל, הנאמן לנכסיו של האב פושט הרגל. נמוך במיוחד, ואנושי באופן כמעט לירי.
פרשת נוה
מושפלי הכס
חומרי החקירה בפרשת אפי נוה מלמדים אותנו המון דברים, על בני אדם ועולם המשפט והתקשורת ומערכות יחסים. השבוע הם גם חידדו את היכולת שלנו להבין, מבחוץ, את ההשפלה שמועמדים לשיפוט צריכים לעבור, החנופה, השתדלנות אצל הפוליטיקאים ובלשכת עורכי הדין.
ב־2017 נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור אסרה על שופטים מכהנים להיפגש עם פוליטיקאים כחלק מהמאמצים שלהם להתקדם, אבל היא לא אסרה זאת על עורכי הדין המתמודדים לערכאות נמוכות, ועליהם גם לא נאסר מעולם להיפגש עם חברי הוועדה לבחירת שופטים ולשדל אותם לתמוך בהם. אז אתי כרייף יצרה קשר עם אפי נוה, עם השר משה כחלון ועם ח"כ נורית קורן. במקביל אליה התמודד על משרת שיפוט גם עו"ד צ'; לפי העדויות שנחשפו השבוע ב"כלכליסט", צ' נאלץ "להיתקל בכחלון במסדרון", לשלוח מסרון מתחנחן לנוה ולהיפגש עם קורן, הכל כדי להגדיל את סיכוייו להגיע לכס. בדרך כבר הודבק לו הכינוי "התימני של נורית קורן".
מה שצ' עשה נחשב חוקי, מה שכרייף עשתה נחשד כפלילי, ובפועל שתי ההתנהלויות האלה פגומות לחלוטין, ומבזות את כל המערכות והאנשים הנוגעים לדבר. צריך לאסור באופן גורף על מועמדים לשיפוט להיפגש עם חברי הוועדה וצריך לרענן את הגילוי הנאות שנדרש על היכרויות קיימות. אלה צעדים ראשונים הכרחיים בדרך לניקוי ושיפור ההליך לבחירת שופטים.
/// ענת רואה
הקורונה וההייטק
חרדה שאפשר לבטא
זו בעצם סובלימציה פשוטה למדי.
על דלת הכניסה למשרדים של אנדריסן הורביץ, מקרנות ההון סיכון המובילות בעולם, בעמק הסיליקון נתלה השבוע שלט שאומר: "בגלל הקורונה — בלי לחיצות ידיים בבקשה". תערוכת המובייל הגדולה בעולם, בברצלונה, בוטלה. יזמים ומשקיעים מתחרים ביניהם בציוצים היסטריים בטוויטר, למשל: "כדאי לבטל את תהלוכת ראש השנה הסיני בצ'יינה טאון". חברות הוציאו הנחיה לעבור לפגישות וידיאו במקום מפגשים אישיים.
יותר קל להיסחף לבהלה הזאת מלהתעכב על העובדה שעוד ועוד ענקיות טכנולוגיה — אפל האחרונה שבהן, השבוע — מפרסמות אזהרות רווח בעקבות הקורונה, ויודעות שהפגיעה בשרשרת הייצור, המבוססת על סין, תפגע קשות בכל הפעילות שלהן. תחזיות מעודכנות מעריכות שעולם הטכנולוגיה יהיה זה שבטווח הארוך יספוג את הנזקים הכבדים ביותר של הקורונה. אבל לאנשי עמק הסיליקון אין איך להתמודד עם האימה הגדולה הזאת, שמצטרפת היטב לפחד המודחק־תמידית מעליית האימפריה הסינית ומהעובדה שהיא מצמיחה בעצמה ענקיות הייטק שמאיימות על התעשייה האמריקאית. אז במקום זה הם מפחדים ממוות המוני בעיר מוכת המגיפות סן פרנסיסקו.
/// הגר רבט
מילת השבוע
//
דור סער־מן
בעצם הפסקנו להאמין במאגרים כבר מזמן
הכותרות על דליפת מאגר הבוחרים מהאפליקציה של הליכוד התקבלו באדישות יחסית לא רק במפלגת השלטון, אלא גם בציבור הרחב, בקרב האנשים שהפרטים שלהם, כולל אישיים למדי, דלפו. אפשר להניח שזו עייפות מוחלטת מכל מה שקשור לבחירות, או ייאוש כללי מכל מה שקשור לפרטיות. אבל יכול להיות שזה גם הסיפור המורכב שלנו עם מאגרים.
בראשית ימי המדינה היו שני מאגרים שעניינו את הישראלים ברמה של חיים ומוות. האחד היה כמובן הכנרת, המאגר הלאומי האמיתי, אולי המאגר הכי נכסף בעולם — ומקור למלחמות מים רבות עם הסורים, בשנים הראשונות. הישראלים שחו ונפשו וצלחו, העיתונים הזהירו שאסד האב רוצה את המאגר, חולם "לשכשך את רגליו במי הכנרת". הדימוי המוחשי הזה היה איום ממשי במשך עשרות שנים, שרק לא ייגעו לנו באגם. לא מן הנמנע שהוא הדהד גם ברקע כישלון המגעים לשלום עם הסורים בשנות התשעים.
ומנגד, עסקנו באובססיביות גם במאגרי נפט. כל גילוי של נפט הוא מקור תקווה לאומי אדיר, שנגמר שוב ושוב במפח נפש. כשכבר התגלו מאגרי גז, נדמה שאיבדנו את היכולת לשמוח סביב משהו, או את העניין במאגרים בכלל. גם משום שהם נהפכו למופשטים, למאגרי מידע, מאגרי נתונים. בלי טנקים סוריים על הרמה ובלי הרגליים של אסד בכנרת, בלי נוזל שחור שמשפריץ מן הקרקע ומשנה את חיינו, כבר נשחקה היכולת שלנו לתלות תקוות באיזשהו מאגר. שידלוף, שלא ידלוף, שום דבר הוא כבר לא עניין של חיים ומוות מבחינתנו. רק מאגר האדישות אינסופי.
