אדם נוימן שרלטן. WeWork היא חברת נדל"ן ולא הייטק. למודל העסקי שלה אין היתכנות. סופטבנק ניפחה בועה. וויוורק מעולם לא היתה שווה 47 מיליארד דולר. למעשה היא שווה אפס. כולם הלכו אחרי הפרצוף היפה והכריזמה שלו. הוא בכלל לא הראשון שחשב על הרעיון. בסופו של דבר הוא לוזר.

יס, יס.

בואו נסכים שכל הטענות האלה אמיתיות. הבה גם נתעלם מכך שלרוב מדובר בצקצוקי חוכמה בדיעבד. אל האמת הצרופה הזאת ניישיר מבט, והיא תשפיל את עיניה.

כי אדם נוימן הזיז את העולם. פשוט כפי שזה נשמע. הוא גרם למיליוני עובדים לנוע. לעזוב את המשרדים הישנים, או לא להקים אותם מלכתחילה, ולעבור לחללי עבודה משותפים. והוא גרם להם לאהוב את זה. איש מהסטארטאפיסטים לא נטש את המתחמים הסופר־מעוצבים של וויוורק — או של מתחרותיה שצצו כפטריות שמריחות בוננזה — רק משום שהחברה של נוימן כשלה בהנפקה, או המודל העסקי שלה לא מחזיק מים. מעניין להם את הישבן שמתענג על הכיסא המעוצב עם סיריאלס אורגניים ביד. טוב להם שם. הם צעירים שם, ונחשקים שם, ומצליחים שם, או לפחות נראים כאלה. זה המון כשמדובר במקום עבודה.

התנועה הזאת, כמו נהירת הכפריים לערים במהפכה התעשייתית, היא ממשית. גופים אנושיים החליפו מיקום גיאוגרפי, מרצונם. כי היה להם נעים, כי היה להם זול, כי זה סיפק להם קבוצת השתייכות, כי זה בידל אותם מהוריהם. איש איש וסיבותיו, שכלל לא משנות לעניין המרכזי: עולם העבודה, בעיקר ההייטקי אבל לגמרי לא רק, שינה מקום.

לפי חברת הייעוץ CBRE, בעוד עשור שטח חללי העבודה המשותפים יגיע ל־20% מכלל שטחי העבודה בעולם. תחזית מתונה מדברת על 13%. אחד מכל חמישה או שמונה עובדים. מדובר במאות מיליונים שימלאו את החללים שנוימן פער. במנהטן, בקופנהגן, בתל אביב, בפתח תקווה. סטארטאפיסטים, בנקאי השקעות, חרדים, ערבים או נשים בלבד. לכל אחד יש את המסע שלו לחלל.

נכון, הם כבר לא צריכים את נוימן בשביל זה. הוא עשה טונות של כסף, הוא יגולגל עכשיו בזפת ונוצות, הוא אינו רלבנטי עוד. ייעודו ההיסטורי היה להפוך את העסק לנחשק — כי נחשק זה המטבע המודרני האפקטיבי ביותר. נוימן חתום על כישלון עסקי מפואר, שמיליונים עדיין חולמים לקחת בו ספייס.

ההיסטוריה אוהבת משבשים גדולים, אבל בזמן אמת קשה איתם. טרוויס קלניק נפלט מאובר, סטיב ג'ובס נבעט מאפל באיזשהו שלב בדרך, לפני שהצליח לחזור בגדול. ספק אם אפילו ג'ף בזוס היה שורד בראש אמזון, אימפריית הקמעונאות המקוונת ששינתה את העולם, אלמלא היה מתחיל להרוויח משירותי הענן. אדם נוימן הוא מעין סטיב ג'ובס, אבל על סטרואידים. הוא ידע מה אנשים רוצים לפני שהם ידעו, ואז שכנע אותם שהם צריכים את זה. זה אפשר ל־WeWork לדרוס שוק ישן ולברוא חדש.

לנוימן היה חזון נכון, והוא דהר איתו קדימה. אבל חזון דורש משוגע שירכוב עליו, ומסירות טוטאלית. ומשוגעים לא יכולים להרשות לעצמם להתעכב על מכשולים כמו אקסלים ברורים או הלוואות שצריך להחזיר. אין להם איפוק להתרחבות שצריכה להיעשות לאט ולתשקיפים שכתובים לפי התקנון - או ההיגיון. לכן מרגע שהחזון קורם עור וגידים, המשוגעים מתחילים להיפלט. מישהו אחר יאלף אותו. להם נשאר להביט מהצד ולראות כיצד הדבר שבראו מתייצב ולומד ללכת בתוך אקסלים חרושים היטב, בלעדיהם.

על השולחן במשרדי מונח כדור ספוג קטן. הוא הגיע לשם כדי שיהיה לי במה להעסיק את הידיים, אבל עם הזמן קיבל תפקיד חדש. בכל פעם שאני צריך להסב את תשומת לבו של אחד העמיתים שלי, אני זורק עליו את הכדור. זה מפני שהמשרד שבו אנחנו עובדים הוא אופן־ספייס גדול, כמעט 20 איש שיושבים יחד, מה שמייצר רעש בלתי נסבל. הפתרון של המנהלים? הם קנו לכולנו אוזניות משתיקות רעשים. התוצאה: כדור שימושי מאוד.

הפער בין הקונספט של האופן־ספייס להתנהלות האמיתית שבתוכו מדגים באופן מושלם את הפער בין האשליה שהיא תעשיית ההייטק לבין המציאות. בתיאוריה, מרחב עבודה פתוח ומעוצב הוא גאוני: נושיב את העובדים באותו חלל וכך נעודד את הפוריות שלהם. הם ישוחחו, יחלקו רעיונות ויעבדו כצוות. באינטל, שם עבדתי בעבר, מתגאים שאפילו המנכ"ל יושב בקיוביקל, לטובת מדיניות "דלת פתוחה". הם שכחו להזכיר שלאותו מנהל (ולהרבה אחרים) יש חדר ישיבות, שבו הוא יושב רוב היום במדיניות של דלת סגורה.

ובתיאוריה, אופן־ספייס מעוצב עם כיסאות בר ואספרסו — מה שאדם נוימן ו־WeWork מכרו — הוא חלל נהדר שבו הברקות נולדות תוך "סיעור מוחות". לעתים זה אכן קורה, אבל בשאר הזמן מדובר פשוט בסביבה קקופונית, שבה כל אחד יכול לדעת לאיזה אתר גלשת ואילו בעיות יש לך עם בת הזוג.

הגאונות של נוימן היא שהוא הבין שאנשים מעדיפים לא להבחין בפער. בני אדם אינם אוהבים להביט לתהום, הם מסבים את הראש. ובחריץ הזה, בין הנחשק לאפור שלא רוצים להכיר בקיומו, נוימן הצמיח אימפריית חלומות ומכר אותה כחברת הייטק מרגשת. וויוורק שלו היא תעשיית הטכנולוגיה בזעיר אנפין: מבחוץ נוצצת ומזמינה, בפנים אנשים יושבים במשרד 12 שעות עם אוזניות כדי שיוכלו לספק תמורה. פלא שאנשים קפצו על האשליה?

הפוסט־מורטם של WeWork בעיצומו. הפרשנים מסמנים כסיבה מרכזית לכישלון את ניפוח הבועה על ידי אדם נוימן וסופטבנק של מאסיושי סון. הם טוענים שנוימן, שהתמסר מדי לטקילה, ומאסיושי שהזרים כ־7.5 מיליארד למיזם, הזינו את שיגעון הגדלות זה של זה. הם הרי דיברו על חברה של טריליון דולר.

אבל זה לא צמח בחלל ריק. כבר יותר מ־5 שנים שגיוסי ההון בהייטק רק גדלים, וגוררים ציפיות לא סבירות של המשקיעים. חדי־קרן נראים פתאום כמו ארנבונים קטנים. היעדים החדשים הם חברות בשווי עשרות ומאות מיליארדי דולרים. זו היתה ההילה של אובר, שהנפיקה לפי שווי של כ־80 מיליארד בטרם רשמה רווחים. גם נטפליקס עוד לא רושמת אחרי שנים בבורסה, Ofo הסינית שרפה יותר מ־2 מיליארד דולר בשנה ואז קרסה, Airbnb תנפיק לפני פתרון בעיות הרגולציה.

במילים אחרות, נוימן הוא סימפטום. העליהום עליו הגיע מעמק הסיליקון, המקום שבו תאוות הבצע אִפשרה להעלים עין מהאווירה הסקסיסטית שיצר טרוויס קלניק באובר, או לקדש את אלון מאסק בעודו מעשן גראס בלייב ומצייץ ציוצים מטרידים. כל עוד ההבטחה לרווח אסטרונומי מרחפת באוויר, הבנקאים, החתמים ומשקיעי־העל יחבקו חברות כאלה.

לכן הכישלון של וויוורק הוא הזדמנות לפוסט־מורטם, אבל של התעשייה כולה: של הרעב להשקעות ענק, של העדפת החדשנות אינסטנט על פיתוח זהיר, של המרוץ המטורף על המהלך המדורג. נוימן הוא כרגע השעיר לעזאזל שמושלך מהצוק, אבל גם הצוק צריך להשתנות.

‍