למה לעזאזל עדיין עושים הפסקות בסרטים?

"פרזיטים". שש דקות הפסקה בשיא המתח. צילום: אי.פי

זה קרה באמצע "פרזיטים". בסצנת מפתח שבה נופל אסימון חשוב לבני המשפחה, הסרט נפסק. על המסך הופיעה שקופית "הפסקה", עם שעון שספר לאחור שש דקות. שש דקות! זו היתה הצפייה השנייה שלי בסרט, ולגמרי במקרה זה היה בהוט סינמה בקניון אושילנד בכפר סבא. בתור מי שרואה את סרטיו בעיקר בתל אביב, או ברשת יס פלאנט, נדהמתי לגלות שעד אותו רגע חייתי בבועה. הדבר הזה שנקרא "הפסקות בסרטים", שחשבתי שנכחד כבר בעשור הקודם, התגלה כחי ובועט ברשת הוט סינמה וברשת הצעירה מובילנד. בירור קצר העלה שגם בסינמה סיטי, הראשונים בארץ שביטלו את נוהג ההפסקות בתחילת שנות האלפיים, בכל זאת עושים הפסקה בשני מקרים: כשהסרט ארוך משעתיים וחצי, ובהצגות יומיות של סרטי ילדים מדובבים כדי למנוע "טיילת" באמצע הסרט של אנשים שיוצאים לשירותים.

עמדתי נחרצת: הפסקות בסרטים הן אקט של ונדליזם, לא פחות מזה. רשת קולנוע שעושה הפסקות בסרטים מחבלת ביצירות האמנות שהופקדו בידיה. כשסרטי קולנוע הוקרנו מפילם, ולפני שהמציאו את פלטות ההגשה הענקיות, ההפסקות היו הכרח טכני, שהזכיר פאנצ'ר במכונית: היה צריך להחליף גלגל. בשנות השישים, כשסרטי מופת נמשכו כמעט שלוש שעות, ההפסקה היתה חלק אינטגרלי מהסרט, מיקומה נקבע על ידי הבמאי והיא לוותה בקטע מוזיקלי שהולחן או נערך במיוחד עבורה. אבל העידן הזה עבר. כיום, אין שום סיבה טכנית לעשות הפסקה בסרטים, ואכן ברוב העולם — לפחות זה שישראל חולמת להידמות אליו — הן לא קיימות יותר. אז למה הן עדיין קיימות בכפר סבא, פתח תקווה, נתניה וכרמיאל?

יש תומכי הפסקות שניסו לטעון שהפסקות בקולנוע הן חלק מהחוויה, ממש כמו הפסקות בתיאטרון. אבל זה מזמן לא המצב. "אנחנו כבר לא עושים הפסקות, חוץ מאשר במחזות זמר", אומרים לי בתיאטרון הקאמרי. וגם הן, אגב, לא נועדו לקהל, אלא להפקה, שצריכה להחליף תפאורה בין המערכות.

אחרים טענו כי בתי הקולנוע עושים הפסקה כדי לגרוף קופה נאה במזנון. אבל מתברר שגם זה לא נכון. "אין רווח ממשי לרשתות הקולנוע בהפסקה", אומר אפי ליפשיץ, מנכ"ל רשת מובילנד ולשעבר מנכ"ל רשת הוט סינמה. "גם אם לפעמים מוכרים עוד קצת במזנון, הטורח התפעולי עולה הרבה יותר, וגם משבש את שעות ההקרנה הרצויות".

"אין רווח ממשי לרשתות הקולנוע בהפסקה", אומר מנכ"ל מובילנד. "גם אם מוכרים עוד קצת במזנון, הטורח התפעולי עולה הרבה יותר. זה גם משבש את שעות ההקרנה"

בסינמה סיטי מסרו תגובה זהה, שעבור הרשת הפסקות הן טרחה גדולה — דורשות השארת כוח אדם במזנונים, מאריכות כל סרט ומקטינות את כמות ההקרנות שאפשר לדחוס לכל אולם ביום. כלומר גם רשתות הקולנוע היו שמחות להיפטר מההפסקות.

אז למה הן עוד קיימות? "לאורך שנותיי במקצוע למדתי שיש אוכלוסיות רבות שלהן ההפסקה היא צורך ממשי", אומר ליפשיץ. "כמנהל אני מקפיד אחת לשבוע להגיע לבתי הקולנוע, למכור קצת כרטיסים בקופה, להכניס צופים לאולם ולדבר איתם גם בצאתם. השתכנעתי שרוב מכריע מעדיף את ההפסקה".

ואם הוא עוד היה ספקן בעניין, אבא שלו שכנע אותו. "אבי היקר, שלימד אותי אהבת קולנוע מהי, נהנה מ'פרזיטים' בקולנוע. הוא בן 72, לא בריא מאוד, וללא הפסקה הוא לא היה מגיע, חד וחלק. כמובן שלא בגללו יש הפסקות בבתי הקולנוע שלי, אבל זו דוגמה אחת מני רבות. גם הורים לילדים צעירים שנשארו בבית מאוד אוהבים הפסקה, עושים טלפון לילדים או לבייביסיטר לראות שהכל בסדר".

ליפשיץ מבטיח שאם יגלה שהרוב דווקא מעדיפים סרטים ללא הפסקה, הוא ישקול לבטלה. אז בינתיים, הצעתי, לפחות תציין בפרסומים שהסרט מוקרן עם הפסקה, ממש כמו שמפרסמים כשהסרט מוקרן בתלת־ממד או בדיבוב, כך שהקהל יוכל לבחור לאיזו הקרנה לבוא. "אתה צודק", השיב. "נפעל לעשות כך".

למה רשתות חברתיות הופכות אותנו לילדים?

מתוך "הקורבן". כל ויכוח על העובדות רק מרחיב את תפוצת הפייק ניוז. צילום: Mark Mainz

הבן של אנה דין נרצח כשהיה ילד צעיר. הרוצח, אף הוא נער, שוחרר מהכלא לאחר כמה שנים. שמו שונה ועקבותיו טושטשו כדי שיוכל להשתלב מחדש בחברה. 15 שנה לאחר מכן, אנה מקבלת טיפ על בחור בשם קרייג מאיירס, שהוא הרוצח. היא מפיצה את שמו באינטרנט וכתוצאה מכך הוא מותקף וחייו נהרסים. עכשיו אנה עומדת למשפט על הסתה לרצח. זאת נקודת הפתיחה של המיני־סדרה החדשה של ה־BBC "הקורבן" (yes).

מאיירס מתעקש פעם אחר פעם להילחם על חפותו, במקום להקשיב לחברו ולפתוח דף חדש במקום אחר. הוא מתעקש ומשלם על כך ביוקר. כולם – כולל משפחתו הקרובה – משתכנעים שהוא הרוצח. וככל שהוא מתעקש, כך החשד גובר.

העלילה בסדרה היא משל ברור על עידן הפייק ניוז, שבו לא ניתן לסגור תיבת פנדורה שנפתחה. עידן שבו אפילו עיתונאים מכובדים ממשיכים ליפול בפח ולהתווכח עם טרולים כמו יאיר נתניהו על עובדות, כשברור שהן לא מעניינות אותו, ובעיקר כשכל ויכוח כזה רק מרחיב את מעגל האנשים שנחשפים לשטויות שהוא מצייץ.

לא בכדי "הקורבן" חוזרת לרצח שהתבצע בין ילדים. בתי המשפט של הרשתות החברתיות והוויראליות של פייק ניוז מחזירים את כולנו לימי בית הספר האינפנטיליים, לתקופה שבה על כל שמועה שקרית היינו צריכים להילחם לשווא להוכיח שאין לנו אחות.

אנה מדברת על כך שהיא רוצה צדק, אבל כשהיא נחקרת בבית המשפט, מתברר לצופה שמה שהיא באמת רוצה זה נקמה. אותו רגש קמאי בסיסי שבתור מבוגרים אנחנו יודעים שאנחנו חייבים להדחיק אותו ועכשיו יש לנו סוג של אישור שהוא לגיטימי. עין תחת עין.

הרשתות החברתיות מעודדות אותנו לחזור לרגשות הבסיסיים ביותר שלנו. כל הבעת כעס "מהבטן", כל רצון להוכיח לכולם שאתם צודקים, זוכים למטחים של לייקים, שיתופים ותגובות נרגשות. ולא משנה שבתור מבוגרים אנחנו מבינים שהצורך בחיזוקים ותשומת לב הוא ילדותי. מהבחינה הזאת, גם המחשבה שניתן להילחם בפייק ניוז עם עובדות היא נאיבית להחריד. שלא לומר תמימות של ילדים.

איך נתניהו אחראי לגל הרטרו החדש לסיקסטיז ולסבנטיז?

"הנשמות הטהורות פינת רמלה". נוסטלגיה לאמנים אנטי־נוסטלגיים. צילום: תומר כהן

גלי הנוסטלגיה העיקריים בארץ נוצרו במלחמות. בשנות השמונים, מלחמת לבנון והאינתיפאדה הביאו להתרפקות על "ארץ ישראל הישנה והטובה", שהתבטאה בעלייתן של חבורות זמר שחזרו לשירי הפלמ"ח והלהקות הצבאיות ובשירים חדשים שמתגעגעים לימי הזוהר, כמו "ארץ הצבר" ו"עוד לא תמו כל פלאייך". בתחילת המאה ה־21, האינתיפאדה השנייה הביאה לקאמבק מטורף של שירה בציבור, שנהפכה מתחביב של דודות לצורת בילוי לגיטימית, ולמגפה של קאברים ללהיטי עבר א־פוליטיים, תמיד בעיבוד נעים שמקל לשיר עם הרדיו והטלוויזיה, בחסות "כוכב נולד". אבל עכשיו אנחנו נמצאים בעיצומו של גל נוסטלגיה מסוג אחר לגמרי, שנולד דווקא בזמן שישראל נהנית מכמה שנים טובות של יציבות ביטחונית.

גל הנוסטלגיה הנוכחי אינו מציע חבורות זמר מאולתרות או שירה בציבור עם בליל של תכנים, אלא מופעים מושקעים של מיטב המוזיקאים שחוזרים לאמני עבר בגרסאות נאמנות למקור מצד אחד, ומעודכנות לצלילי ימינו מהצד האחר. וכך, קיבלנו את אסף אמדורסקי שהחיה את צמד הדודאים עם ישראל גוריון; אותו אמדורסקי חבר גם לשלומי שבן ויעל קראוס למופע מחווה להרכב "החלונות הגבוהים", שרץ בהצלחה כבר כמה שנים; אילן וירצברג מארח אמנים כמו חמי רודנר ודניאל סלומון בסבב הופעות מחווה לשמוליק קראוס; ויעל פוליאקוב, אסי ישראלוף ואורן ברזילי הקימו הרכב שמצדיע ל"נשמות הטהורות" ואמני פופ־רוק נוספים מתחילת שנות השבעים, כמו אריק איינשטיין וגבי שושן.

אם בעבר התרפקנו על שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, הרי שהגל הנוכחי חוזר ליסודות הפופ והרוק של המוזיקה הישראלית, לדור הראשון שבאמת מרד פה. שירי הפופ והרוק של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים היו מרד גם בתכנים — שירים על אהבה חופשית, על אינדיבידואליזם ואפילו שירי אנטי־מלחמה — וגם בלחנים, שיצאו ממסורות הצ'יזבטרון והתחברו לגיטרה־בס־תופים.

כך יוצא שהנוסטלגיה העכשווית היא בעצם למי שהיו אנטי־נוסטלגיים במובהק וביקשו להתנער ממה שהדורות הקודמים עשו. במובן הזה, לא מפתיע שגל הרטרו נוצר דווקא בתקופה רגועה אך מעצבנת מאוד. תחושת הייאוש של הישראלים מיוקר המחיה והשחיתות השלטונית מובילה לעייפות. אין להם שום כוח למרוד במצב הקיים ובמקום זה הם רק מתגעגעים לאלו שהיה להם כוח למרוד.

כשגל הנוסטלגיה של שנות השמונים פרץ, התחושה העיקרית בציבור היתה ש"אין אלטרנטיבה". השלטון הממושך של מפא"י המסואבת הסתיים לא מכבר, אבל השלטון המבטיח של הליכוד הביא את סברה ושתילה ואינפלציה פרועה. הייאוש משתי החלופות הצית געגוע לימי בן גוריון היפים, כשהמנהיג היה אב נערץ ומיטיב.

אותה תחושה של "אין אלטרנטיבה" מציפה את ישראל בעשור האחרון. לא מעט ישראלים סולדים מנתניהו, ובכל זאת לא מאמינים שיש לו מחליף ראוי. לא בכדי התנהלו כל מערכות הבחירות האחרונות בסיסמאות שהן וריאציות שונות על "רק לא ביבי". אבל בניגוד לאייטיז, ב־2019 אין לאף ישראלי אשליות לגבי ימי מפא"י המפוקפקים, כך שאין להם באמת למי להתגעגע. במקרה הטוב הם יכולים להתרפק על רבין של הסבנטיז, שבניגוד לנתניהו לפחות ידע להתפטר כשעלו נגד רעייתו חשדות להתנהלות לא מוסרית.

וזו השורה התחתונה של הרטרו הנוכחי — הישראלים לא רוצים לחזור לימים "ההם", כי הם יודעים שגם אז המצב לא היה מושלם. במקום זה הם רוצים מנהיגים מוכרים, שפשוט ייתנו לערכים היפים של פעם אריזה עדכנית אמינה. כלומר לא צריך להחיות את רבין מהקבר. מספיק שבני גנץ יעשה לו קאבר מהודק.