העולם צריך מנהיג אפור כמו דשאן, ולא כדורגלן כמו טראמפ

קאנטונה בועט באוהד ב־1995. ההבדל בין נאמנות לעצמך לנאמנות לקבוצה

אריק קאנטונה הוא חתיכת טיפוס. כוכבה הצרפתי של מנצ'סטר יונייטד נותר תמיד נאמן לעצמו, ומעולם לא פחד להגיד את האמת שלו בפנים, גם כשזה בא על חשבון חבריו לקבוצה. את המאמן שלו, הנרי מישל, הוא תיאר כ"שק של חרא", את הבנקים הוא קרא להשמיד, ואת בעיטת הקונג־פו שהכניס לאוהד שקילל אותו תיאר כ"הרגע הטוב בקריירה שלי", אף שבעקבות האירוע הורחק מכדורגל למשך תשעה חודשים והודח מתפקיד קפטן נבחרת צרפת.

קאנטונה היה כישרון מפלצתי ונוטף כריזמה, ודמות חשובה בפיתוח של שחקני מנצ'סטר יונייטד בשנות התשעים, שנזקקו לנחישות הממוקדת שלו. "מוסר העבודה שלו והשפעתו הגדילו את מספר האימונים הנוספים בעשרות אחוזים", סיפר המנג'ר האגדי של יונייטד, אלכס פרגוסון. פיל נוויל, שחקן הקבוצה, סיפר: "זה לא שקאנטונה העניק השראה לצעירים לעבוד קשה יותר, הם כבר עבדו קשה ממילא, אבל הוא הפך את העניין למקובל ואפשר להם לעבוד קשה בלי ששאר השחקנים יחשבו שהם מתחנפים למנג'ר".

קאנטונה היה הכוכב שפתח את תור הזהב של פרגוסון. איתו, יונייטד זכתה באליפות ראשונה אחרי 26 שנה. מצד שני, עם קאנטונה הקבוצה אף פעם לא הצטיינה בליגת האלופות. וככוכב נבחרת צרפת הוא היה השחקן הבולט ביותר באחת מהתקופות הגרועות ביותר של הכדורגל הצרפתי; בין היתר, רשום על שמו ההפסד לישראל 2–3 בפארק דה פראנס. למה זה קרה? כי הנאמנות של קאנטונה לעצמו פגעה בחבריו לקבוצה, שלא היו צעירים שהוא יכול לעצב לפי מידותיו.

כשקאנטונה הודח מתפקיד קפטן נבחרת צרפת, קיבל את התפקיד מנהיג אחר לחלוטין: דידייה דשאן, אז שחקנה של יובנטוס האיטלקית. דשאן לא היה כישרון חד־פעמי, ולמעשה היה מוגבל ביכולותיו הטכניות, אבל הקבוצות שלו מיצו את הפוטנציאל שלהן. הוא זכה בשתי אליפויות אירופה עם שתי קבוצות שונות (יובנטוס ומרסיי), זכה בשש אליפויות בשתי ליגות, זכה כקפטן במונדיאל הראשון של צרפת ובאליפות אירופה לאומות, והיה השחקן השלישי בהיסטוריה שזכה במונדיאל גם כמאמן.

לדשאן לא היה הכישרון הנוצץ והכריזמה של קאנטונה, ובניגוד לו הוא לא נפנף ב"נאמנות לעצמו", ותמיד הגיב בשיקול דעת וברוגע. כשקאנטונה כינה אותו "סוחב מים, שחקן מוגבל שאפשר למצוא בכל פינת רחוב", דשאן הגיב ב"לא אכפת לי מהכינויים". מאוחר יותר, כשתפקד כ"סוחב המים" של זינאדין זידאן, אמר: "התפקיד של זידאן קשה משלי". הוא הכיר במגבלותיו. "לעולם לא אהיה כישרוני כמו זידאן, אבל עבדתי יותר מכל אחד אחר וסייעתי לקבוצה בדרך הטובה ביותר שאני יכול", אמר. ובאמת, זידאן תמיד היה במיטבו כששיחק לצד דשאן.

כריסטוף דוגארי: "דשאן מוגבל טכנית, אבל עשה קריירה נפלאה בזכות היכולת שלו לנתח את הקבוצה ולהתאים את עצמו"
‍
מה שהפך את דשאן לנכס לקבוצותיו היה המודעות, חוסר האנוכיות והפשטות המדויקת שבהן התנהל. הוא דיבר עם מאמנים ושחקנים בגובה העיניים, והביקורת הבונה שלו סייעה ליובנטוס להיות הגורם הדומיננטי ביותר בליגה האיטלקית, הטובה בעולם בזמנו; גם באירופה יובה היתה הקבוצה הטובה ביותר, למרות הפסדים בגמרים. "השחקנים הגדולים, אלו שזוכים בתארים, מתבלטים באינטליגנציה שלהם", הסביר חברו לקבוצה, כריסטוף דוגארי. "דשאן מוגבל טכנית, אבל עשה קריירה נהדרת בזכות התכונה הגדולה שלו: היכולת לנתח את עצמו ואת הקבוצה, להיות מודע לחלוטין לאיכויותיו, להתאים את עצמו, ותמיד לעשות היטב את הדברים הפשוטים. הוא לעולם לא יסכן את הקבוצה".

וזה בדיוק מה שבונה מנהיגים. כשסם ווקר, סגן עורך "וול סטריט ג'ורנל", כתב ספר על מנהיגים גדולים בספורט (The Captain Class, 2017), הוא גילה שאנשים שחושבים על מנהיגים מתמקדים בכוכב הכדורגל הכריזמטי וחד הלשון, אבל מפספסים את הקשר ההגנתי האפור שאומר את הדבר הנכון, לשחקן הנכון, בזמן הנכון — מאחורי הקלעים.

זה נכון לספורט וזה נכון למציאות שלנו. "האקלים האלקטרוני ותרבות הטלוויזיה ניזונים מגיבורים מיידיים, אבל מנהיג אמיתי לא ירצה להיות חלק מקרקס", מסביר ווקר. "הקרקס קורץ לאנשים עם אגו גדול, כאלה שמתמודדים עם דיבייטים ועם ציוצים עליהם ושלהם. מנהיגים אמיתיים יעילים יותר באחד על אחד; הם עושים את העבודה הגדולה והחשובה מאחורי הקלעים, ולא מול המצלמות".

באקלים כזה, מסביר ווקר, קשה לראות אם למישהו יש התכונות הנדרשות כדי להנהיג. "ההליך של בחירת מנהיג הוא מקולקל, בכל הדמוקרטיות בעולם. הרי אם מנהיגים אמיתיים לא מחפשים את התהילה, ולרבים מהם יש בעיה עם מדיה חברתית, איך אפשר לבחור מישהו מתאים? דונלד טראמפ, שכל כך ברור שאינו מנהיג יעיל לאומה, הוא רק סימפטום של בעיה בכל ההליך. אנחנו, כבוחרים, מחפשים את כל מה שאין במנהיג אמיתי".

‍

למה אנחנו מתעצבנים מדמויות שאמורות לעורר בנו הזדהות?

"נכון להיום". מאלצת את הקהל להבין את הנסיבות שהפכו אדם לעבריין. צילומים: אי.אף.פי, אי.פי, באדיבות yes

על פניו, יש מעט מאוד מן המשותף בין "הנערים" של HBO ל"רק להיום" של yes. בעוד הראשונה עוסקת באירוע בעל השפעה חובקת עולם — רציחתו של הנער מוחמד אבו ח'דיר לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים ביוני 2014 — הרי שהשנייה מתארת הוסטל ישראלי לאסירים משוקמים והיא קטנה ואישית ולא באמת נוגעת בחיים שלנו. אלא שכשמתעמקים בשתיהן, הן מתגלות כאנטיתזה זו לזו.

"רק להיום" עוסקת באסירים שיוצאים מחיקו החמים של הוסטל השיקום היישר אל המציאות שהפכה אותם למה שהם. ניר ברגמן הנהדר מצליח לייצר דמויות נוגעות ללב, למרות (ואולי בזכות) שאלה גברים קשוחים ועבריינים, שביום־יום רובנו נעדיף להימנע מנוכחותם.

הסדרה מרגשת כי היא מצליחה להעלים את התוויות. בשלב מסוים אנחנו מפסיקים לראות את ה"ערבי", ה"דוס" או ה"רוסי" ורואים בני אדם. קל להסתכל על אנשים שפשעו ולהגיד "הם עשו את זה לעצמם" ו"לכל אחד יש בחירה", כאשר מדובר באוכלוסייה כללית. זה קשה הרבה יותר כשאתה רואה אותם כפרטים בודדים, כל אחד והסיפור שלו על איך החברה השליכה אותו לצדי הדרך.

ופה טמון האתגר הגדול של "הנערים": יצירת הזדהות אצל הצופה הישראלי. אחת הסצנות המרשימות בסדרה מתרחשת כבר בפרק הראשון, לאחר היוודע דבר הירצחם של שלושת הנערים הישראלים. המון רב נאסף בירושלים להפגנה ספונטנית שהופכת במהרה לצעקות קצובות של "מוות לערבים". ברכבת שעוברת בתוך אותו המון סוער נמצאים אבו ח'דיר וחברו, רק מקווים להגיע הביתה בשלום. ההמונים לא רואים את מוחמד, אבל ממילא הוא רק עוד "ערבי" מבחינתם, חלק מגוש גדול ועוין שכולו אחראי לרצח של אותם שלושת הנערים.

צופים רבים בישראל יזדהו אוטומטית עם ההמון הזועם בעקבות פיגוע, אלא שאז הסדרה מאלצת אותנו לראות את הקורבן של הזעם הזה, כשהוא מיתרגם לאלימות, ובפירוט רב. כשמוחמד אבו ח'דיר מוצג כפרט, על משפחתו, הריבים שלו וחייו, אנחנו נדרשים להזדהות איתו, כלומר לראות אותו. ובעידן של שנאה עיוורת לזרים זה הדבר הכי מעצבן שיש.

‍

איך ממים משבשים את השמרנות של שירותי המוזיקה?

ליזו. להיט שלה כבש את המצעד האמריקאי באיחור של שנתיים בגלל אתגר בטיקטוק

אלגוריתמים, אלגוריתמים, אלגוריתמים בכל מקום: בספוטיפיי, יוטיוב, נטפליקס וכל שירות תוכן. הם לומדים את ההעדפות שלנו, ואז מציפים אותנו בתכנים שבטח נאהב. כלומר אנחנו מקבלים תפריט שלם של עוד מאותו הדבר. אלגוריתם שמבין את טעמנו זה דבר נוח, אבל גם מעוור: אנחנו רואים רק מה שמניחים עבורנו שנאהב, ובדרך אנחנו מפספסים הזדמנויות להרחבת אופקים.

קרש הצלה אחד משעבוד מוחלט לתוכנות מגיע מכיוון בלתי צפוי: ממים (memes) ותופעות ויראליות. אלו תכנים שמצליחים כי יש בהם אנושיות כלשהי שמתעלה מעל שטף המידע הבלתי נגמר. ולפעמים, על הדרך, הם גם גורמים לקהל עצום של זאטוטים לגלות ככה מוזיקה ישנה־חדשה, כלומר שוברים את עריצות האלגוריתם וחושפים אותם לתכנים שלא היו מקבלים בדרך הרגילה.

דוגמה טרייה לכך היא ליזו, מוזיקאית אמריקאית שכבר כמה שנים יושבת על המשבצת של "הדבר הגדול הבא". השנה היא הוציאה את אלבומה השלישי, שהוא הראשון שלה בחברה גדולה. אך בזמן ששיריה החדשים והמיוחצנים זכו להצלחה מתונה, היה זה דווקא שיר ישן שלה, "Truth Hurts", שפתאום צבר תאוצה כל כך גדולה, כבש את המקום הראשון במצעד הבילבורד בספטמבר, והתבצר בו לארבעה שבועות — שנתיים אחרי שיצא.

איך קרה שדווקא שיר ישן מתקופת האינדי של ליזו עקף את כל מכונת יחסי הציבור שדחפה את האלבום החדש? כמעט משומקום נהפכה השנה שורה מהשיר — "I just took a DNA test, turns out I'm 100% that bitch" — לאתגר פרודיה ויראלי בטיקטוק, אפליקציית הליפסינק הסינית המגה־מצליחה (כ־800 מיליון משתמשים, בעיקר ילדים). במסגרת האתגר הצטלמו הילדים שביצעו את השיר עם כאילו־בדיקות דנ"א. והתוצאה: בפברואר זינקו ההשמעות בספוטיפיי וביוטיוב; במרץ נכלל השיר בפסקול הסרט "Someone Great" בנטפליקס; במאי הוא נכנס למצעד הבילבורד; ובספטמבר, כאמור, כבש בו את הפסגה.
‍

ליזו אינה הראשונה שזוכה לכבוד כזה. ב־2016 היה זה להיטם הקלאסי של סיימון וגרפונקל, שהתברג פתאום במקום השישי במצעד הבילבורד השבועי, 50 שנה אחרי צאתו, רק משום ששימש פסקול למם ויראלי, שלעג לפניו העצובות של בן אפלק, כשהתבקש להתייחס לביקורות הקוטלות על סרטו "באטמן נגד סופרמן".

בשנה שעברה נכנס "Dreams" של פליטווד מאק למקום 14 במצעד הרוק האמריקאי, 41 שנה לאחר שיצא, בזכות וידיאו ויראלי שבו מעודדת בקולג' רוקדת לצליליו בליווי הכיתוב: "Fleetwood Mac’s music is so boring, you can’t even dance to it".
‍
ולפעמים, מם טוב יכול להקפיץ מחדש קריירות שדעכו. "Never Gonna Give You Up", להיט האייטיז של הכוכב הנשכח ריק אסטלי, זכה ב־2007 לחיים חדשים בזכות "ריקרולינג" — כינוי שניתן להטרלה פופולרית, שבה נשלח אליך לינק לתוכן מסקרן ומגניב לכאורה, אך בפועל הקלקה עליו גורמת ללהיט של אסטלי להתנפל עליך משומקום בשמחת חיים עולצת מדי. בעקבות זאת, אסטלי, שנהפך למטבע לשון, החליט לחזור להקליט ולהופיע אחרי 16 שנה מחוץ לתעשייה.

אבל הסיפור המעניין יותר של ריקרולינג הוא השימוש בו כאקט מחאה. חברי להקת הרוק המצליחה "פו פייטרס", למשל, נוהגים לעבור ברכב ליד הפגנות של קנאים דתיים ולהחריש אותן באמצעות אותו להיט עליז. כמותם, חברי תנועת "Chanology" השתמשו בשיר להפגנות מול מרכזי סיינטולוגיה.

וכך, בניגוד לדימוי הרדוד שלהם, תכנים ויראליים וטרולים באינטרנט מצליחים לא רק להחיות יצירות ישנות אלא גם להפיח בהן משמעות חדשה.