אני עובדת

וכשאני קונה בגדים, אני קונה כאלה שיהיה לי נוח איתם בעבודה. אני לא רוצה להגזים ולומר שאני משלמת שכר דירה כדי שיהיה לי איפה לנוח לקראת העבודה, אבל מה לעשות שזאת האמת. בקרוב יהיו לי ילדים ואני אצטרך גם לממן להם מגוון מסגרות שישמרו עליהם כי אני בעבודה.

כדי לצאת מהלופ הזה, שמוכר לכולם כ"עולם המבוגרים" או במילים פחות מחניפות כ"החיים", אני יכולה ללכת לשלל חוגי העשרה בזמן המועט שנשאר לי בערב, אחרי שחזרתי בפקקים מהעבודה. אני יכולה להשתתף בחוג פלמנקו או אמנות לחימה או ללכת לסרט כדי לצרוך תרבות, ואז אחרי שאעשה את הפעילות המעשירה שלי, ללכת לישון ולהתעורר מוקדם כדי לא לאחר לעבודה.

אני יכולה גם להיות חלק מכל מיני תנועות מיינדפולנס ו"לחיות ברגע" ו"לבחור להיות מאושרת", משפטים שלא שונים ממשפטים של אסירים: "שימו את הגוף שלי איפה שתרצו, אני חופשי כי המחשבה שלי חופשית".

אני יכולה, להבדיל, להחליט שזה בסדר שאני חיה בעבודה, ולעשות את הדברים הבאים: להתלבש לעבודה יפה כמו לאירוע, לבשל לעצמי לעבודה אוכל שאני באמת אוהבת (self-care קוראים לזה באמריקה, כשמתכוונים למסחור של אהבה עצמית), להחליט שכיף לי לדבר במטבחון על מי הכינה איזה סלטים בשישי, ולגבש עמדה מורכבת על פרק של תוכנית ריאליטי שעליו כולם מדברים, וכך לייצר רגע אמיתי ורב משמעות. אחרי הכל אלה שיטות שמירה על צלם אנוש שעבדו לא רע בתקופות חשוכות בהיסטוריה, כמו גם בכתות רצחניות.

למען האמת, אני אפילו לא יודעת למה אני טורחת ללכת לחדר כושר או למרוח על הפרצוף שלי קרמים שמונעים קמטים, אם ממילא לאנשים היחידים שרואים אותי באור מלא (פלורסנט) אסור להימשך אליי. אני לא צריכה להיראות טוב, אני יכולה בסך הכל להיראות "ייצוגית".

מי אשם במצב הזה? ממש לא יוקר המחיה. אנשים עובדים מאז ומעולם, והרבה פעמים יותר מ־8 שעות של שכירים, או 14 שעות של עבדי הייטק, או הלימבו הביזארי של עובד-תמיד-ולא-עובד-לעולם של הפרילאנס. כל מעמד כלכלי בארץ עובד, וכל היום. גם מליינים כל היום בעבודה. הם רק חייבים לקנות מכונית יקרה יותר כדי להגיע אליה.

האשמה היחידה טמונה באשליית הבחירה החופשית. אם לא היו עובדים עליי ונותנים לי תחושה שיש לי איזו אפשרות בחירה, לא הייתי מתלוננת. אבל ממני ציפו ללכת "לרכוש השכלה" ולייצר לעצמי "קריירה" שתהיה "מספקת", שאני אוכל "להגשים את עצמי", ושאר שקרים שלא ברא השטן. כמה מילים מיותרות. פשוט תגידו "סתמי ת'פה ולכי לעבוד", אני אבין. תגידו לי מראש "החיים זה דבר שקורה כל ערב שלוש שעות", ואני איערך בהתאם. אני אקדש את הזמן הזה, אני אתכונן לקראתו, אני אעבוד אותו, אני אעבוד למענו. ואהיה מאושרת. באמת. מאושרת.

‍