יום יום חג

בארה"ב יש הרבה יותר "ימי חג לאומיים" מימים בשנה — כמה אלפים, לא פחות. רק כחמישה מהם (תלוי במדינה) מלווים בימי חופש רשמיים, אבל השאר מספקים הזדמנות לשעשוע (למשל לגלות איזה חג לאומי נופל על יום ההולדת שלך; אני קיבלתי את זה המוקדש למוזיקת קאנטרי) ובעיקר — הזדמנות למכור לאמריקאים עוד ועוד מזונות ומוצרים.

יש ימים שהם סתם הזויים. יום "דבר כמו פיראט" (19 בספטמבר) מוציא מגולשי האינטרנט את הצדדים הכי מציקים שלהם. אבל ליום היציאה מהארון (11 באוקטובר) יש חשיבות חברתית, והוא מספק וידויים מרגשים, בייחוד כשהוא מגיע אחרי National Boyfriend Day (3 באוקטובר). האמריקאים נהנים לצלול אל הימים האלה, וברשתות החברתיות הם עוסקים בהם הרבה יותר מבעובדה שהנשיא דונלד טראמפ הטיל מכסים של 25% על מוצרים מאירופה או במתקפה הטורקית על הכורדים.

‍

לחלק מהימים האלה יש שורשים היסטוריים עמוקים, או לפחות שורשים הגיוניים. לא לכולם — "יום החבר" נולד רק ב־2014 כקונטרה ל־National Girlfriends Day, שהומצא בכלל ב־2002 כדי לקדם ספר ששמו "Girlfriends Getaway".

הסיפור של "יום הדונאטס הלאומי" חביב במיוחד. הוא נולד ב־1938, כשצבא הישע של שיקגו החליט לגייס תרומות באמצעות חג מאפה שנתי. הבחירה בדונאטס היתה מחווה למתנדבות שבמלחמת העולם הראשונה שלחו לחיילים בחזית הצרפתית את המאפה הספוג בשמן, וזכו לכינוי Doughnut Girls ולסלוגן "סופגניות ינצחו את המלחמה".

זה כמובן לא יום האוכל היחיד, רק אחד ממאות: יש יום תרד ויום ארטישוק, יום פיצה ויום ופל, יום פודינג שוקולד וחג ה"גלידה לארוחת בוקר", שאמריקאים שעלו לישראל כבר סחפו אליו כמה מקומיים. יש עוד ימים כאלה, אגב, שנדדו לרחבי העולם, לפי ההתאמה לאוכלוסייה המקומית.

להבדיל מיום הדונאטס, רבים מימי האוכל הם תוצר של פעילות שיווקית מבית חברות מסחריות או איגוד חקלאי כלשהו. ימים כאלה מאפשרים למכור הרבה יותר מוצרים, ולקעקע את המאכל בתודעה הצרכנית כחשוב, אהוב ורלבנטי מספיק כדי לקבל חג שלם. אבל לצד המאכלים יש גם ימים שמוקדשים למנהגים מטופשים, מקצועות, בעלי חיים, ענייני תרבות ועוד, למשל יום הסלפי במוזיאון, יום החיבוק, יום "סדר את המיטה שלך" ויום "עשה משהו נחמד".

‍

השפע נועד למלא את הקופות, אבל גם חסר אחר. בארצות הברית אין כמעט חגים, וכשיש חג קטן שמזכה בחופשה של יום אחד בלבד הוא לרוב מוצמד לסוף שבוע, ובאופן כללי אין הרבה חופשות ארוכות. לא תשמעו כאן קיטורים נוסח אלה של הורים ישראלים בחגי תשרי. כך, החגים הקיימים — ההודיה, המולד ופסחא — נופחו לחגיגות מכירות של חודש ויותר, ואינספור חגים חדשים נולדו. זה עובד: עונת הקניות (נובמבר־דצמבר) הסתכמה בשנה שעברה במכירות של 720 מיליארד דולר, והימים הפחות רשמיים מקפיצים את ההכנסות של החברות הרלבנטיות.

לא מדובר, כמובן, באירועים עם צווים פדרליים, אבל גם כאן יש כמה מקורות מוסמכים, ובראשם צ'ייס — חברה שמאז 1957 מדפיסה לוח שנה של ימי חג מפוברקים והיתה מממציאי הז'אנר (כיום הלוח שלה כולל כבר יותר מ־700 עמודים). אתרים כגון National Today ו־National Day Calendar יכניסו ללוח שלהם כמעט כל דבר תמורת כמה מאות דולרים, והאתר Checkiday מתגאה בלא פחות מ־4,400 חגים ייחודיים, "יותר מכפול מהמתחרים שלנו".

מגוון האתרים שמרכזים ימי חג מוביל לכפילויות: יש שני ימי סופגניות, לפחות ארבעה המוקדשים לבראוניז, שישה לתפוחים ו־20 ימים שונים לשוקולד. בניסיון לעשות סדר בבלגן ולהעניק את זכות הבחירה לאמריקאים עצמם, אתר WhatNationalDayIsIt סורק בכל יום את הרשתות וקובע איזה חג היום לפי היקף ההתייחסויות של הגולשים. והעיתונות מתמסרת בשמחה: כלי תקשורת מרכזיים חוגגים עם אייטמים כגון "לכבוד יום השום: עובדות תזונתיות ובריאותיות על שום" ("ניוזוויק"), "חגגו את יום הוודקה עם המתכונים האלה" ("פורבס") או "יום האספרסו: בתי הקפה הטובים בכל מדינה" ("USA Today").

נכון שמדובר בטירוף אמריקאי עם קמצוץ של ריק, נטייה לדרמה והתמכרות למסחר. אפשר גם לראות בזה מענה לצורך להמציא מסגרות למפגשים חברתיים (גם אם מטרתם "לחקור את המקרר הרדוף"). אבל אפשר גם לסלוח לנפש שרוצה לחגוג חג שלא מתלוננים עליו כל הזמן. ובעיקר, אפשר גם ליהנות.