כל לבנון אחים

שלשום ציינה לבנון גם 30 שנה לסיום מלחמת האזרחים שהשתוללה במדינה בשנים 1975–1989. המלחמה ההיא שאילצה גם את ישראל להתערב ובין השאר להתעמת עם הכובש הסורי, הסתיימה רשמית ב־22 באוקטובר 1989 בהסכם טאיף, שחולל רפורמה פוליטית משמעותית בלבנון והסדיר את חלוקת הסמכויות בין הנוצרים למוסלמים. אבל מאז שנכנס לתוקפו ההסכם איבד מכוחו ומהרלבנטיות שלו. מנהיגי העדות השונות המשיכו להתקוטט זה עם זה תוך ניסיון לשמירת האינטרסים הצרים של כל אחד מהם ופחות לטובת המדינה הלבנונית. ההתגוששויות הפנימיות הללו שיתקו את לבנון ובפועל היא חדלה להתקיים כמדינה מתפקדת. החוב האדיר שצברה (כ־85 מיליארד דולר) הוא חלק מסיפור קריסתה.

אבל במקום שבו נכשל אותו הסכם — באיחוד העם הלבנוני — הצליחה דווקא השחיתות הפוליטית. מעל הכל גל המחאה הנוכחי הוא מפגן מעורר התפעמות של אחדות במדינה שקידשה את ה"הפרד ומשול" ושמרה על חיץ בין סונים, שיעים ונוצרים. ההמונים שיוצאים לרחובות ביירות וטריפולי מתערבבים זה בזה ומתכנסים, לראשונה מזה 30 שנה, תחת דגל אחד של המדינה הלבנונית.

זאת בדיוק הנקודה שבה גם הישראלים יכולים ללמוד מהמתרחש במדינה מצפון להם. בישראל של נתניהו, כל ניסיון להיאבק בשחיתות נענה במתקפה מצד ראש הממשלה שמעמיקה את הפלגים בעם. ימנים נגד שמאלנים, חילונים נגד דתיים, וכולם נגד הערבים עוכרי ישראל. יש לקוות שיידרשו פחות מ־30 שנה להבין שהמאבק בשחיתות הוא כוח מאחד, לא מפלג.