מדינות מתוקנות לא צריכות מנדט מאף אחד. שיטת המנדטים, כמו זה ששרר כאן עד 1948, היא המצאה של חבר הלאומים שנועדה לאפשר לבריטניה וצרפת לפרוס את חסותן על המזרח התיכון, כדי שיסייעו לפראים המקומיים להקים מוסדות נורמליים. אז היו מנדטים במצרים, בלבנון, בעיראק וכן הלאה; אף אחד לא חשב שמדינות כגון גרמניה, רוסיה, ספרד או איטליה צריכות מנדט. זה עניין שנשמר רק למי שעוד זקוקים לחינוך.

לכאורה, המנדט נגמר בעקבות מאבק מוצלח לעצמאות וכולנו המשכנו הלאה. אבל תודעתית אנחנו עוד תקועים, חושבים שצריך לחנך אותנו. בניגוד למדינות אחרות, אנחנו עוד מודדים את הקולות לפרלמנט במנדטים (ברחבי העולם לא סופרים מנדטים, סופרים seats). ולא רק המפלגות שלנו מקבלות מנדט, יפויי כוח לייצג את בוחריהן; זה שיש לו הכי מנדטים מקבל את ה־מנדט, להקים ממשלה.

מי שמעניק את המנדטים הם אזרחי ישראל, שדרך הנשיא גם מעניקים את המנדט הראשי. כאילו היינו אנחנו חבר הלאומים, וראש הממשלה המיועד הוא ממלכה תאבת שליטה והתרחבות. אבל מרגע שהענקנו אותו, אולי קצת כמו אותו חבר לאומים, אנחנו מסתגרים. אנחנו יודעים שגם הפעם נתנו מנדט קצת ריק מתוכן, וכולם כבר מתחילים להשלים עם קיומה האפשרי של מערכת בחירות שלישית, איש לא מוחה. נראה שהשתכנענו שאנחנו אכן נתינים חסרי זכויות בסביבה נחשלת, כאילו זה כל המנדט שנשאר לנו.